לוגו בית ביאליק

בית ביאליק - מוזיאון ארכיון מרכז תרבות

בִּתְשׁוּבָתִי

חיים נחמן ביאליק
אמנם השיר עוסק בנופי ארץ ישראל, אבל אפשר למצוא בו גם את ניצני החלום של ביאליק לפרוש כנף אל מקומות רחוקים ונכספים, מחוץ לקהילות היהודיות הדחוסות, משוחרר מעול הישיבה התורנית. ואכן, בשנת 1892, בהגיעו לגיל 19, מגשים ביאליק את חלומו. מצויד בשירו המרשים 'אֶל הַצִּפּוֹר', הוא מגיע לעיר הגדולה, למרכז הספרותי של יהדות מזרח אירופה – לאודסה. אחד העם, מי שהיה מושא הערצתו של ביאליק, נדהם מכישרונו וסייע לו לפרסם את שירו. כוכביו של ביאליק כבר נדרכו לקראת נסיקתו הצפויה. הוא אמנם התפרנס בדוחק מעבודות מזדמנות אבל היה מאושר כפי שלא היה מימיו. אך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. באותה שנה חלה סבו וביאליק נדרש לחזור לביתו. הפער הצורם בין אודסה המבטיחה לביתו המוזנח של הסב בעיירה היהודית המיושנת היה בלתי נסבל. נוסף על כך, המתינו לו עוד שתי ״הפתעות״: הוא שודך מסיבות כלכליות תועלתניות למאניה, בתו של סוחר יערות, ונבחר עבורו מקצוע הרחוק שנות אור מיצירה ספרותית – סוחר עצים. על אותה שנה בבית הסב, כתב את השיר 'בִּתְשׁוּבָתִי', שפורסם בשנת 1895. בבית הראשון מתואר סבו הזקן, "נָד וָנָע" (כך נאמר על קין בבראשית), ספוּן בין ספרי הקודש הישנים. השימוש המאסיבי במצלול אקספרסיבי (האופייני לביאליק), מגביר את תחושת המיאוס. שימו לב לשימוש בעיצורים המתפצחים ("צ", "ר", "ק"), בתיאור פניו של הסב כ"צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים", וגם לשימוש הכפול באות 'ש' המעצים את תחושת היובש ("צֵל קַשׁ יָבֵשׁ"). בבית השני מתוארת סבתו כישות מבעיתה וחסרת תודעה, העושה שימוש נפשע בשפה ובמילים היקרות לביאליק, לגידוף ולמלמול חסר פשר ("פִּיהָ מָלֵא אָלָה, קְלָלָה, / וּשְׂפָתֶיהָ תָּמִיד נָעוֹת"). בבית השלישי, התמונה מתרחבת. גם החתול מוצג באור שלילי, כסטאטי ותקוע בחלומות טרף ערמומיים, ובבית הרביעי, קורי העכביש מרמזים על הזנחה וזוהמה בבית אבל גם על המלכודת אליה נכנס הדובר, כאחד מאותם "פִּגְרֵי זְבוּבִים נְפוּחִים". ביאליק מבין שחלום הקריירה הספרותית באודסה נגוז ולא נותר לו אלא להצטרף לריקבון ("אָבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם!") ולחגוג את האירוניה של חייו בקול תרועה רמה: "יַחְדָּו נִרְקַב עַד־נִבְאָשָׁה!".

שׁוּב לְפָנַי: זָקֵן בָּלֶה,

פָּנִים צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים,

צֵל קַשׁ יָבֵשׁ, נָד כְּעָלֶה,

נָד וָנָע עַל־גַּבֵּי סְפָרִים.



שׁוּב לְפָנַי: זְקֵנָה בָלָה,

אֹרְגָה, סֹרְגָה פֻזְמְקָאוֹת,

פִּיהָ מָלֵא אָלָה, קְלָלָה,

וּשְׂפָתֶיהָ תָּמִיד נָעוֹת.



וּכְמֵאָז לֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ

חֲתוּל בֵּיתֵנוּ – עוֹדוֹ הֹזֶה

בֵּין כִּירַיִם, וּבַחֲלוֹמוֹ

עִם־עַכְבָּרִים יַעַשׂ חֹזֶה.



וּכְמֵאָז בָּאֹפֶל מְתוּחִים

קוּרֵי אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ

מְלֵאֵי פִּגְרֵי זְבוּבִים נְפוּחִים

שָׁם בַּזָּוִית הַמַּעֲרָבִית…



לֹא שֻׁנֵּיתֶם מִקַּדְמַתְכֶם,

יָשָׁן נוֹשָׁן, אֵין חֲדָשָׁה; –

אָבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם!

יַחְדָּו נִרְקַב עַד־נִבְאָשָׁה!

 

ציור של חיים גליקסברג את ביאליק

איור: חיים גליקסברג