לוגו בית ביאליק

בית ביאליק - מוזיאון ארכיון מרכז תרבות

מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים

חיים נחמן ביאליק
ב-26 בספטמבר 1896, ובהיותו בן 23 בלבד, כותב ביאליק פואמה רבת הוד ועוצמה בשם 'מתי מדבר אחרונים'. במילים נחושות קורא ביאליק לחברה היהודית בת זמנו, ובתוכה התנועה הציונית הנמצאת בשלבי התגבשותה הראשונים, לנתק את מוסרות הגולה מעליה ולפרוץ אל השלב המעשי של עליה לארץ ישראל ובניינה: "לך! היום אל ארץ חדשה אתה עובר". ביאליק ממשיל את הדור הצעיר החדש לדור ההמשך של יוצאי מצרים שפגריהם נותרו במדבר כשמטרתו לנוע לעבר דרך חדשה שתחילתה היא כניסה לארץ המובטחת. את מילות השיר הלחין יהודה שרת, מוזיקאי וחבר קיבוץ יגור, לאורטוריה שהפכה בשנות החמישים לגולת הכותרת של סדרי הפסח בקיבוצים רבים נוספים.

“מֹשֶׁה מֵת יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס”



קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה;

עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.



רַב־לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –

וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה.



רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים –

וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְּגָרִים.



אַל־נָא יַעַצְרוּנוּ פִּגְרֵי הַנֶּחֱשָׁלִים,

שֶׁבְּעַבְדוּתָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל־הַחֲלָלִים!



יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל־צְרֹרוֹתָם,

שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם אוֹתָם.



יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,

דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.



עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים

עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים.



וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּשְׂמַח אֱלֵי־גִיל לִשְׁלֹחַ

בָּרִאשׁוֹנָה אוֹר עַל־פְּנֵי דוֹר כַּבִּיר כֹּחַ.



וּבִתְרוּעָה יַצְהִיל גַּם־הַדּוֹר רִאשׁוֹנָה

פָּנָיו לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ וַהֲדַר גְּאוֹנָהּ.



קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ אֶת־הַשְּׁמָמָה!

אַךְ אַל־יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה!



פֶּן־צַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר וְנִרְדָּמָיו –

אִישׁ וְאִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע הֵד פְּעָמָיו!



אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ דֹּבֵר:

לֵךְ! הַיּוֹם אֶל־אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר!



לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם –

לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָיִם!

לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים –

בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!



כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת הַשָּׁמָיִם,

עוֹד לֶאֱלֹהַ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם.



וּמִלְּבַד יְלֵל הַיְשִׁימוֹן, דְּמִי הַצִּיָּה –

תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה־פִיָּה."



וְעַל־פִּסְגַּת נְבוֹ מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּא,

נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַךְ הַקְּרָב,

יַעֲמֹד יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן יִתֵּן קוֹל

עַל־רֹאשׁ צְבָאוֹ הֶעָצוּם וָרָב.



קוֹלוֹ יֵצֵא כַּחֵץ, מָלֵא עָצְמָה, עֱזוּז,

דְּבָרוֹ יִבְעַר כַּלַּפִּיד, כָּאֵשׁ;

גַּם־הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, הַמִּדְבָּר הָרֵיק,

עוֹנֶה אַחֲרָיו: “יִשְׂרָאֵל! קוּם רֵשׁ!”



וּמִלְּמַטָּה כַּכְּפִיר, עַם עֲלוּמִים וּדְרוֹר,

מַחֲנֶה כָבֵד כְּחוֹל שְׂפַת הַיָּם,

הַקְשֵׁב יַקְשִׁיב בְּדִמְמַת קֹדֶשׁ לַקּוֹל

הַמִּתְפּוֹצֵץ עַל־רָאשֵׁי הָעָם.



וּכְבָר תָּקְעוּ בַחֲצֹצְרוֹת לַמַּסָּע, וּכְבָר

רַד מִפִּסְגַּת נְבוֹ גַּם־הַשָּׂר –

וּמַדּוּעַ לֹא־יִסַּע יִשְׂרָאֵל? עַל־מָה

נִצָּב דּוּמָם כְּפוּף־רֹאשׁ מוֹל הָהָר?



אֶת־מָה יֵצַר עֲזֹב לוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה?

מַה־מְּשׁוֹטְטוֹת עֵינָיו בַּגָּיְא?

לָמָּה דוּמָם תִּבְכֶּינָה, תִּטֹּפְנָה? אֶת־מִי

תְּבַקֵּשְׁנָה עַל רֹאשׁ הַר־נְבוֹ?



הֵן מְבַקְשׁוֹת אֶת־מֹשֶה, אֶת־מֹשֶה הַמֵּת!

וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם

כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִישׁ הָאֱלֹהִים,

אֶל־מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם.

 

איור ביאליק יושב לצד שולחנו בחדר העבודה מאת חיים גליקסברג

איור: חיים גליקסברג