״לחברתי ואשת בריתי״ מאשת המשורר הלאומי להוגה ומייסדת תרבות עברית נשית / יהודית דנון

בערב יום ב׳ של ראש השנה תשל״ג, לפני חמישים ואחת שנים הלכה לעולמה מאניה ביאליק רעייתו של המשורר הלאומי. הצייר חיים גליקסברג, ידידו הקרוב של ביאליק שצייר את דיוקנה התלוי עד עצם היום הזה מול שולחן עבודתו של בעלה מצטט בספרו ״ביאליק יום יום את מילות החיבה וההערכה של ביאליק למאניה אשתו שחלק עמו: ״תאמין לי שאין הרבה נשים כמוה היודעות לאהוב באמת ולהיות מסורות. היא גם בעלת חוש דק מן הדק ובעלת טאקט והעיקר היא אמיתית וצנועה, אין בה מן ההתנפחות המציינת לרוב את הנשים של אנשי שם.״ מרעייתו הצעירה של משורר יתום, עני ואנונימי שהפך כמעט בן לילה למשורר לאומי ולמנהיג הרוחני של הדור התקבעה דמותה של מאניה בזכרון הקולקטיבי כ״עזר כנגדו״ ומעטים יודעים על מפעל התרבות יוצא הדופן שהגתה, יזמה ומימנה שהיווה לא רק פריצת דרך בכל הנוגע לתרבות העברית המתחדשת אלא למהפכה של ממש בנושא קידום מעמד האשה ומקומה על רצף קינייני הרוח של האומה. מאניה לבית אוורבוך הבכורה מבין שמונת אחיה נולדה ב1876 בקורוסטישוב שבחבל ווהלין למשפחה אמידה של סוחרי עצים. כנערה זכתה לחינוך מסורתי ולשיעורים פרטיים בנגינה על פסנתר על ידי מורה פרטי שהכין אותה לבחינות הקבלה לגימנסיה, שאיפה שהיתה באותם ימים לגמרי לא מקובלת עבור צעירה יהודיה מבית שומר מצוות. ואכן, בהתקרב מועד הבחינות הביעה סבתה של מאניה חשש כי הלימודים עלולים להרחיק אותה מאורח החיים הדתי הראוי ולפגום חלילה בסיכוייה לשידוך הגון וחלום הגימנסיה נגוז כלא היה. אולי בפרק זה של חייה נטמן הגרעין לשאיפותיה האמנותיות הלא ממומשות של מאניה הצעירה שיבואו על ביטויין כמה עשרות שנים מאוחר יותר בתל אביב של אמצע שנות השישים. חיים נחמן ומאניה הכירו זה את זו בשידוך שהוסדר בין שבח אוורבוך אביה של מאניה ויעקוב משה סבו של ביאליק שהיו מכרים ותיקים משנות ילדותם בז׳יטומיר. על הפגישה הראשונה בין בני הזוג מספרת מאניה בספרה ״פרקי זכרונות״ שיצא בהוצאת דביר. ״ראיתי צעיר כבן 20-22 קומתו בינונית, אבעבועות בפניו, פוזל קצת אבל בכל זאת בעל מראה נעים למדי… אנחנו רק החלפנו מילים מועטות וירינו באלכסון מבטים זה לזו.״ חתונתם של חיים נחמן בן העשרים ומאניה בת השבע עשרה נערכה בקורוסטישוב בתחילת יוני 1893 מאניה ממשיכה ומתארת בזכרונותיה כי כאשר יצאה משפחת החתן בדרכם לחתונה בשיירת עגלות שנשכרו במיוחד לצורך המאורע המרגש שכחו לקחת איתם את החתן המיועד וכדי להשיגם נאלץ לשכור כירכרה ולדהור אחריהם. ארבעים ואחת שנים ארכו נישואיהם של השניים שידעו גם קירבת נפש, חום ודאגה אך גם משברים וצער. מאניה היתה שותפה מלאה בעולמו היצירתי של בעלה שנהג לקרוא בפניה את שיריו ולשתף אותה בלבטיו לא מפתיע שבעמוד הראשון של אוסף מהדורת היובל של שיריו שראה אור בברלין ב1923 הוא מקדיש למאניה את המילים: ״לחברתי ואשת בריתי תומכת גורלי.״ עדות נוספת לקשר העמוק בין השניים הם מאות המכתבים ביידיש ובעברית שכתב אליה ממסעותיו בארץ וברחבי העולם המהווים עדות מרגשת לתמיכה ההדדית ולחיבור הנפשי העמוק ששרר בין בני הזוג. עם מותו הפתאומי של ביאליק ב1934 והוא בן שישים ואחת שנים בלבד נותרה מאניה לבדה בצערה העמוק. בזכרונותיה היא כותבת: ״ נשארתי בבדידות איומה, הכל כבה מסביב, הכל נסתיים בשבילי.״ ובמכתב לידיד המשפחה היא משתפת בתחושות האבל והאובדן: ״לפעמים נדמה לי הנה יכנס. הוא צריך לבוא מן העיר או מאיזה מקום אחר אבל זהו רק דימיון. לא תהיינה עוד שיחות מעניינות בביתי. הבית העליז והחי התרוקן, נשאר בלא תורה ובלא מדע… רק ליבי המתאבל בוכה על האסון הגדול שקרה אותי. הכל תם ונגמר.״ אך מאניה לא שוקעת באבלה. היא מאריכה ימים ושנותיה גדושות ומלאות בעשיה ציבורית ענפה. היא תורמת את ״בית ביאליק״ לעיריית תל אביב בעבור הפיכתו למוזאון לשימור מורשתו של המשורר הלאומי, משמשת כחברה פעילה בוועד המנהל מתנדבת מסורה ב״ויצו״ ומתמנה לנשיאת כבוד של לשכת בנות הברית על שם הנרייטה סאלד. באמצע שנות השישים יזמה מאניה את יסודו של בניין חדש בשטחו של בית ביאליק ומעגנת את הקמתו בצוואה שהיא כותבת. בבניין זה ״ יכונסו וירוכזו כל פרי רוחה ויצירתה בספרות ובאמנות של האשה העברית בלשון העברית, ביידיש ובכל לשון אחרת וכל מה שנכתב ויכתב על האשה העברית בכל הלשונות.״ ״בית האשה על שם מאניה ביאליק״ היווה נדבך תרבותי חדשני שטרם נראה כמותו ושימש למעשה כחוליה מפתיעה ונועזת במושגי הימים ההם למפעל הכינוס שהגה ביאליק עצמו שנועד להקיף את המקורות היהודיים כבסיס ליצירה חדשה אך הפעם מן הזווית הנשית היהודית. ״בית האשה״ בניהולה המסור של הסופרת אנדה עמיר הכיל גם ספריה נדירה ועשירה שהכילה כאלף וחמש מאות ספרים עתיקים מימי הביניים ועד העידן המודרני שהמשותף להם הוא כל מה שנכתב על נשים או על ידי נשים לצד ספרי שירה, פיוטים וסידורי תפילה עתיקים בכל השפות. בבית הוקם גם אגף אמנות שכלל יצירות מקור של נשים יהודיות בכל תחומי האמנות הפלסטית אך גולת הכותרת של ״בית האשה״ היה מערך חסר תקדים של פעילות תרבותית ענפה שכללה תערוכות, קונצרטים, הרצאות וחוגים שכולם על טהרת הנשים ולמען נשים. המשוררת זלדה, רחל ינאית בן צבי, פרופ׳ נורית גוברין פרופ׳ אניטה שפירא , דבורה עומר ועוד מאות סופרות ומשוררות,שחקניות תאטרון, ציירות וחוקרות התארחו ב״בית האשה״ ביותר מעשרים שנות פעילותו. עם פתיחתו של הבית קיבלה מאניה ביאליק מכתב מרגש מ״התאחדות הנשים לשווי זכויות״ המחזקות את ידיה על המפעל המבורך שיסדה ומברכות אותהשתזכה ״לשאוב נחת מהתפתחות ושיגשוגו של הבית בהתאם למטרות שהונחו בו ע״י מיסדיו- העלאת מעמדה וזכויות האשה במדינת ישראל.״ מאניה ביאליק שבנעוריה הרחוקים חלמה על לימודים בגימנסיה ואולי גם על קריירה מוסיקלית בנגינה על פסנתר אשר נמנעו ממנה מפאת היותה אשה זכתה בערוב ימיה להגשים את שאיפותיה האמנותיות הכמוסות ביוזמה מהפכנית שהקדימה את זמנה והיוותה מקור השראה ושאר רוח לחלומותיהן ושאיפותיהן של נשים צעירות ומוכשרות בארץ ובעולם.