גיא זגורסקי, צילום: דין אהרוני
האמנים המשתתפים: שי עיד אלוני, אלי גור אריה, גיא זגורסקי ורותם ריטוב
"קנאת האדם לרכושו", המסה האחרונה הלא גמורה, שכתב ביאליק עוסקת בקשר הבעיתי, ההדוק החושני והאמביוולנטי שלנו עם אוביקטים וממון.
גישתו של ביאליק לשאלת הקניין, ההיקסמות מן החפץ מורכבת. לצד עיון מוסרי בשאלת הרכוש מגלה ביאליק הבנה וסלחנות לאנושי, לדחפים המובילים לקנאה "העמל הגופני והרוחני, בעינו או בגלגוליו, המשוקע ברכוש ולבסוף ...המגע התמידי החושי ; – תענוגות, שלטון, כבוד.. הרגשת הקניין (קרי: הבעלות) בתכונתה הקדמונית והשרשית ביותר: בתכונתה הפֶטישיסטית." ביאליק מדבר על רכוש כמקודש כפֶטיש, עצם נערץ, שמייחסים לו תכונות של כוח והשפעה על העולם. האדם כותב ביאליק ".. המנפַש כל דבר וַמֲאליהו " הופך את הרכוש "כמעט מושג דתי ומיני. האדם מקנא לרכושו ככהן שמקנא לאלהיו, כבעל לאשתו". על מקומו של האוביקט האמנותי כחלק מפֶטישזם של סחורות עמד מרקס ב"קפיטל" (1867 )שקבע שערך אמנות כסחורה אינה נובעת מהעמל או החומר המשוקע בה תוך מתן דגש ועל המתח בין אמנות כתוצר רוחני למעמדה כחפץ מענג, כפֶטיש.
שי עיד אלוני, אלי גור- אריה, גיא זגורסקי ורותם ריטוב מציגים פיסול שהוא אוביקטים יפים, כמעט אלילים, אוצרים זיכרון של עושר וכוח ועוטים מההילה המסתורית עליה כותב ביאליק. יחסם לחומר אינו שכיח בשדה הישראלי שעדיין ניכרת בו שארית השפעת המודרניזם המאוחר, שבגלגולו הישראלי קיבל את הכינוי "דלות החומר" [1]. האוביקטים הן של עיד- אלוני והן של זגורסקי צופנים בחובם מבט משתבר על מראות היסטוריות: זיכרון האמנות המודרנית של פיקסו , קליי, מודלאיני, ברנקוזי, ארפ ורבים נוספים שהשופעו וציטטו מאמנות אפריקאית ואוקיאנית; אמנות אפריקאית שהיתה שכיחה בארץ בשנות ה 60 בהן פרח הקשר הישראלי- אפריקאי; רגעים באמנות ישראלית עכשווית כמו עבודות שלוהד מרומי שהוצגו בתערוכה "הלנה" בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב במיוחד "הנער מדרום תל-אביב", הפסל בגובה ששה מטרים הניצב כיום במוזיאון ישראל.
פסליו של עיד אלוני מורכבים מחפצים קטועים, לעיתים שבורים, שהוא מאחה להיגד אחד. זיכרון רהיטים וכלים, חלקי מכונות הופכים לדמויות וטוטמים, מפחידים ומפתים. המילון הצורני שלו מקרין כוח ופגיעות, מודעות עצמית וגם ניתוק. עיד אלוני כמו יתר האמנים בתערוכה "קניין ופֶטיש בבית ביאליק" נוגע באזור הדמדומים בין יצירת אוביקט שמבטא חוויה ליצירת אלילים חדשים. הנגיעה בפאגניזם המחודש מהדהדת את הכפילות של קניין וקדושה עליה עומד ביאליק במסתו משנת 1934. "ברית קדש היתה כרותה בין הדבר ובין בעליו, נכונה מזו: בין נפשות שניהם".
זגורסקי מציג ב"קניין ופֶטיש בבית ביאליק" עבודות עץ וכדורי בדולח, ודומה שבשני החומרים הוא עוסק בבחינת הגבולות של החומר. כדורי הבדולח בספריה של בית ביאליק משקפים עוד ועוד, יהיה זה ידע או חלל כבבולמוס צבירת הרכוש שמאפיין את תקופתנו, בה אגרנות הפכה לנפוצה. בחלק מפסלי העץ של זגורסקי, העץ חלק וכמעט נוצץ כמכחיש את חומריותו שלו אבל גם מחצין מהות פנימית ובאחרים הוא משמר את את האיכויות הפיראיות הקמעיות של העץ עצמו.
העבודות של אלי גור אריה - על הגימור המבריק, הקליפתי - מתכתבות עם עולמות של עיצוב ופרסום, מגבשי הכמיהות בעידן הצרכני. שלוש העבודות שהוא מציג בתערוכה מדברות על הכאוּב, הפגום והחלקי. בטבעת שחתיכת סלמון כתמתם אדמדם מחליף בה את היהלום יש אזכור למונח "יהלומי דם". מקרה מובהק בו החומר מקבל קדימות לאנושי.
בצדפה המלאה אורז, גרגרי רימון, ושתי שחלות ורדרדות מדבר גור אריה על שפע ופריון תוך יצירת איזון אבסורדי בין פריון אנושי לזה של מזון, דיבור על כך שהגוף, וודאי הגוף הנשי, נתפס כמצרך - ליקוי מאורות מוחלט. " על פי רוב" כתב ביאליק "האדם כבר מצא את עצמו עומד עם ה"דבר" בברית מבלי שידע, אולי, אימתי ואיזה דרך הגיע אליה.."
שורות ה"פרפרים" של רותם ריטוב מונחות סדורות במגירות ובקופסאות, זיכרון לתפיסת הבעלות על הטבע שאפיינה את המערב הקולניאלי, בו עד לפני עשורים אחדים איסוף פרפרים מתים נחשב כביטוי אהבה לטבע. מה שנראה כשורות שורות של פרפרים טבוחים מתגלה מקרוב ככלי נשק, כשורות של טנקים חתוכים במתכת. במסתו מרחיב ביאליק על המונחים קניין, קנאה ובעלות, ועל האלימות המקננת בתוכם.
***
האמנות העכשווית המוצגת ברחבי בית ביאליק לזמן קצוב, מנסחת הרהור ביחסי אדם – אוביקט, אותם כינה ביאליק ברית: "... הדבק שבין הבעלים ורכושו איננו חיצוני, פורמלי, אלא פנימי, נפשי, דבק של ברית".
ד"ר סמדר שפי, נובמבר 2016
[1] בעקבות התערוכה שבמידה רבה סיכמה אותו "כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" מוזיאון תל- אביב לאמנות 1986 שאצרה שרה בריטברג- סמל
