תפנים

צילום: רויטל טיפיול

"תפנים" תערוכת יחיד של דנה יואלי היא הראשונה בפרויקט מייצבים תלויי מקום בחדר בקומה השנייה בבית ביאליק. יואלי מציבה בחדר הקטן קופסאות עץ שהופכות לתיבות זיכרון , ספק חדרי בית בובות מיניאטורי, ספק מאקטים לבמת תאטרון. כך נוצרת הקטנה בתוך הקטנה , חלל מיניאטורי בתוך חלל קטן, בתוך בית ביאליק, שמצוי ברחוב ביאליק – כמשחק שהוא חיפוש פואטי.

פקעות  זיכרונות מאכלסים את הקופסאות והחלל, מערך דימויים הכרוכים אלו באלו ללא הפרד למרות שנפגשים בהם זמנים ומקומות מרוחקים ולכאורה בלתי קשורים. את המערכות המורכבות בתוך הקופסאות יצרה מחומרים שרכשה בשווקי פשפשים שונים, רובם ככולם משנות ה20 וה 30 של המאה הקודמת. יואלי מצרפת צילומים מיער בוכנוולד - אחד היערות היפים בגרמניה שהיום מוכר לדיראון בשל מחנה המוות שפעל בו - לציורים בוטניים ותפאורת קרטון של תיאטרון לילדים  מהמאה ה 19. לתוך מפגש דימויי הטבע הבלתי אפשרי הזה היא מכניסה צילומי פנים מאלבום משפחה בו תועד בית בברלין מ 1926 – 1934. היא יוצרת סצנה של סיוט וזיכרון, בו כורסא  מרופדת וספריה נראים כטרופים בלב טבע שאורבות בו סכנות. ההרגשה של עננה תלויה, של שמים מתקדרים והיאחזות במה שנדמה כקרנות מזבח של תרבות מצמררת משום שאנו הצופים, כמו מספר סיפור כל יודע, מכירים את הסוף . בקופסא אחרת ניצבת אותה כורסא, עם ריפוד הקפיטונז' (הכפתורים המשוקעים) בין סלעים ועל רקע המרחצאות הרומיים במצדה, אתר נוסף של פאר ואסון.

כבר למעלה מעשור שיצירתה של יואלי עוסקת בשבר המודרניזם, התנפצות האמונה שקידמה תבטיח עולם טוב יותר. בשהות אמן בגרמניה ב 2015  יצרה את פרויקט "אשוחית" בו הלכה בעקבות סיפורי סבה על עיר הולדתו ביירוית, עירו של ואגנר שהיה חביבו של היטלר. יואלי יצרה זרי זיכרון/ניצחון  מצמחים שגדלו באתרים שונים בעיר. בפרויקטים אחרים השתמשה בספרי ילדים ובכלי פורצלן, הדגישה בהם את החביב, את  הקיטש היכול להפוך למתוק להחליא, ללא מוכר ולמאיים. פרק אחר בעבודתה, בעיקר בשנים האחרונות עוסק במבנים  קלאסיים , תאטראות ומקדשים רומיים. יואלי מתבוננת בהם במבט הכפול של תפיסתם כמסמני תרבות גבוהה ומקדשי מוות ואכזריות, ולא פעם לאומנות. בעבודת הווידאו "תאטרון רומי" המוצגת בתוך הספרייה העשירה, ההומניסטית של ביאליק  יואלי בונה ומפרקת תאטרון מרומז, מהרהרת על מה שנחשב לשגב התרבות המערבית. בווידאו העשוי ב "סטופ מושן" היא מראה את  הקרבה החזותית המתעתעת בין הליכי בניה והרס. עמודים, כותרות, אצבעות מנותקות מיד, ונר מופיעים ונעלמים לסירוגין  כבטקס לא מוכר, שההיגיון שלו, כמו זה של התרחשויות היסטוריות נותר, במידה רבה בלתי מפוענח. 

שאלות היחס בין מודרניות ומסורת מרכזיות בחשיבה של ביאליק. בימי נעוריו הייתה ברלין מחוז חפץ ומשאת נפש עבורו.  הדברים התגלגלו כך שביאליק שהה פרק זמן קצר בברלין  בין השנים 1921- 1922, כשכבר היה במיטב שנותיו ודומה שהתאכזב ממנה . את השנים  שם הגדיר כ"קשות ואכזריות" . בעיות בריאות שלו ושל מניה רעייתו, קשיים עסקיים בהוצאות הספרים "דביר" ו"מוריה" (שתקווה לקדמן הביאה אותו לגרמניה ),ליוו את שהותו.  ביאליק חש שהוא במקום שמיצה עצמו תרבותית. בראיון ב 1923 אמר, "יש לראות את ברלין כמרכז זמני, כמין מעבר, וכבר יש סמנים מובהקים שכחו של מרכז זה הולך ותש." באותן שנים הייתה השקפה זו  יוצאת דופן שהרי נדמה היה שגרמניה הווימארית, הליברלית, של אחרי מלחמת העולם הראשונה,  מהווה מרכז יציב ליצירה יהודית במיוחד אחרי הזעזועים שעברו על מזרח אירופה עקב המהפכה הקומוניסטית.

יואלי משתמשת בשפה של דגמים, של הקטנות, של דיורמות כמו במוזאוני טבע, על התכוונתן הפדגוגיות  כדי לשרטט את הלא ברור, את האורב, את המסתתר מאחורי חזות תרבותית, את מה שניתן להרגישו ולא להגדירו.

"...אָז תֵּרֵד עֲנָנָה לַבַּיִת וַתִּרְבַּץ בְּצֵל קוֹרָתוֹ"  ( "שבעה", חיים נחמן ביאליק 1932) .

אוצרת התערוכה - ד"ר סמדר שפי