צילום: נועם נבון
"עונג שבת", תערוכתה של טלי נבון היא הרביעית הנערכת במסגרת - סדרת התערוכות המחקריות "אמנות בקומה השנייה. בית ביאליק". במסגרת זו אמניות ואמנים מפתחים עבודות לתערוכה באצירתה של ד"ר סמדר שפי תוך עבודת חקר בארכיון בית ביאליק בהנחיה צמודה של מנהל הארכיון מר שמאול אבנרי ואשת הארכיון יהודית דנון. התערוכות מאירות זוויות ספציפיות במורשת ביאליק.
***
"עונג שבת" היה יוזמה של חיים נחמן ביאליק ליציקת תכנים רוחניים בשבת החילונית. במענה לחיפוש אחר אופי מתאים, פלורליסטי, נוסדו מפגשים ציבוריים עם אנשי רוח, שנערכו מדי שבת בתל אביב, ובהם הרצאות ודיונים בקשת רחבה של תחומי דעת, מתנ"ך, היסטוריה, ופילוסופיה ועד גאוגרפיה ובוטניקה. מפגשים ראשונים נערכו ב 1927 והמשיכו להתקיים עשרות שנים לאחר מותו של ביאליק. תחילה היו ההתכנסויות בבתים פרטים ותוך שנתיים הפכו כה פופולריים שעם חניכת אולם "אוהל שם" ב 1929 הפך האולם, שבו 1,200 מושבים, למשכנו הקבוע של מפעל "עונג שבת".
ביאליק, באמצעות מפגשי עונג שבת, תרם משמעותית ליצירת סטטוס קוו של קיום אירועי תרבות בשבת וחגים והפיכת התרבות למרכיב חשוב בדיוקן העיר, לא פחות מכלכלה ומסחר. למרות שביאליק לא שמר שבת, במובן האורתודוקסי, חשש מכך שאין "שום מלט רוחני" המאחד את תל אביב " לחטיבה שלמה בעלת תרבות אחת". המפגשים ששילבו הרצאות, שירת מקהלה וקהל וטקס הבדלה, הציעו פורמט תרבותי חדש ומכיל לעיר הצעירה.
לאור הצלחת המפגשים בתל אביב נוסדו מפגשים דומים ברחבי ארץ ישראל וגם בקהילות יהודיות בתפוצות.
"עונג שבת" היה גם שם ארגון מחתרתי של היסטוריונים ואנשי רוח שהקים ד"ר עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה (והוא שנתן לו את שמו). האירגון שם לו למטרה לכתוב את היסטוריית הגטו, ויהדות פולין, מנוקדת הראות היהודית וכך לא להותיר את ההיסטוריה לנרטיב הגרמנים המרצחים בלבד. הארכיון שנכתב ונאסף תוך סיכון חיי כל המעורבים, הקיף מחקרים ועבודות על כל היבטי החיים בגטו והוטמן בקופסאות מתכת ובכדי חלב. יוזמיו ומשתתפיו של מפעל גבורת רוח זו נרצחו כמעט כולם.
בספרת התרבות היהודית-הישראלית הזיקה בין הדברים היא מעבר לזו האסוציאטיבית שיוצר השם. פרויקט עונג שבת החברתי תרבותי של ביאליק החל תריסר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. למרות ההבדל המהותי, הגבורה העילאית שנדרשה לאנשי אירגון "עונג שבת" בגטו ורשה, הרי שהמחויבות לחיי רוח, כערך מרכזי מקשרת בין הדברים. לכך יש להוסיף את המעמד המיוחד שהיה ליצירת ביאליק בחיים התרבותיים בגטאות – הכוונה לשירי הארץ אך גם לתיאוריו של אירועי זוועה ובמיוחד פרעות קישינב ב 1903.
המיצב של טלי נבון יוצר סביבה להרהור והתבוננות ביצירה ובריק, בתרבות הממשיכה להיווצר ובמה שנמחה. את החלל בקומה השנייה היא הופכת לחדר הסבה ליחיד/יחידה ובו כורסה ושולחן.
ספונים בחלל מבקרות/ים צופים, בעבודת הווידיאו "חלל עבודה" . ציור חללי כתיבה, בהם ציור מהתבוננות בחדר עבודתו של ביאליק, לצד חללים מדומיינים, מתחלפים ונמסים זה לתוך זה. הכתיבה נתפסת כפעולה של הגדרה עצמית ורפלקציה רוחנית, לעיתים כאקט התנגדות. בתוך כל חלל מצויר הנראה בסרט, נפער פתח בו סרט שצולם בתוך בית ביאליק, כמו שכבה נסתרת ופועמת כמו סוד, אולי מחוז חפץ ותקווה. הדימויים המוסרטים בבית יוצרים קישור, חיבור בין המדומיין והממשי, ובין זמנים, זמן הציור המופקע מהזמן הלינארי והזמן של הווה-עבר.
הצילום נאסר במפגשים כמחווה לשמירת שבת אורתודוקסית (בעוד כתיבה הייתה מותרת). בציור "הרגע שלא צולם" נבון מנכיחה את אהל שם והקהל באולם כקולאז' המבוסס על דימויים ממקורות שונים. היא מצרפת דוברים כמו יוסף אריכא, יעקב פיכמן, דויד שמעונוביץ (לימים דוד שמעוני), עם מקהלת אהל שם וקהל שצולם מחוץ לאולם.
בין הקרנת הווידיאו לקיר הניצב לו ,ועליו הציור "הרגע שלא צולם", מתוחים חוטים–קורים כמו נימי דם בין הפרטי לציבורי, בין חדר עבודה, עריסה אידאלית ליצירה כתובה ("חדר משלך" של ורג'יניה וולף מהדהד) לבין זירה פומבית לחשיבה ולימוד.
על קיר נוסף נבון יצרה מעין ספריה ובה צילומי מסמכים בהם מכתבים, מאמרים, רשימות על "עונג השבת" בתל אביב ועל ארכיון "עונג שבת" מגטו ורשה.
ליד הכורסה, על השולחן, מונחת מחברת ובה דיוקנאות מצוירים של אנשים שהשתתפו במפגשים בתל אביב ושהיו חלק מחברי ארגון "עונג שבת" בגטו ורשה. בין האישים המוכרים טשרניחובסקי, אשר ברש, ויעקב פיכמן בתל אביב, ומגטו ורשה ד"ר עמנואל רינגלבלום וגלה (געלע) סקשטיין ציירת שהדיוקנאות שציירה בגטו ונמצאו בארכיון עונג שבת מהווים הנצחה צוואה חזותית. המחברת מאפשרת קשר אינטימי וקרוב בין המצוירים לבין המתבוננות/ים שחוצה מקומות וזמן.
נבון מתמקדת בעונג שביצירה והתנסות בתרבות, ובמעמד הכפול שלה כאלטרנטיבה וכמעצבת מציאות, גם בתנאים וזמנים אפלים.
אוצרת התערוכה - ד"ר סמדר שפי
