צילום: תום פורת
על יריעה זו, שכֻּלָּהּ תכלת רקיע וִירַק דשא, רקומים עתה לפָנַי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים מראות שאננים וקלים כערפלי טֹהַר, חֶצְיָם חידות וחציָם חלומות – וּבכל זֹאת אין בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם.-- חיים נחמן ביאליק, סָפִיחַ,פרק 1
דרכי קריאה ופיענוח של שפה, חזותית וכתובה, עומדים במרכז התערוכה "וחציים חלומות". אסתר כהן יצרה במסגרת סדרת התערוכות המחקריות ב"קומה השנייה" בבית ביאליק סדרת עבודות המתייחסת ל"ספיח", יצירתו האוטוביוגרפית של חיים נחמן ביאליק שפורסמו בהמשכים (1908-1934)..
אסתר כהן עורכת מסע לתוך המורשת איתה גדלה. זיכרונות אישים וקולקטיביים, מעגלים של משפחה, קהילה, זיכרון, מסורת ודת, תולדות אמנות ישראלית, תימנית ואירופאית. היא משתפת במסע ההתבוננות הזו את הוריה: אמה, רות כהן, מציגה לראשונה עבודות דגמים שהיא יוצרת כמעט מידי יום בשלושים השנים האחרונות. אביה השתתף בהכנת מעין מילון מילים בארמית, שפת אימו, ושאותן ציירה אסתר בסדרת ציורי אלף-בית. בנוסף לסדרה זו אסתר ציירה תכשיטים וקמעות של יהדות תימן לצד צמחים ופרטים של טבע או צורפות.
זמן, כחומר, מצב ותודעה, ומעברים בין דוריים ובין מקומות הם השתי וערב של "וחציים חלומות". הקריאה של העבודות היא בתנועה מתמדת קדימה ואחורה עד שהתצרף הופך, כמאמרו של ביאליק, "בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם".
הזמן נספר ונוכח בצורות שונות: רות כהן יוצרת, כמעט מידי יום, ציורים מלבניים קטנים ועליהם דגמים צבעוניים חוזרים, מדויקים, צפופים. בצד האחורי של הדפים היא מציינת אירוע, אישי או ציבורי, שקרה ביום בו יצרה את העבודה, כך שמדובר במעין יומן שהחל בשנות ה 90 ונמשך עד היום. העבודות נעשו על שאריות דפים שנחתכו במכונת דפוס בהוצאת הספרים "יבנה" בה עבדה שנים רבות. כך רובד שפת הדגמים נעשה כשזיכרון ספרים, ממלכת המילים, היא שכבה נסתרת בתוכה, וכל ציור הוא זיכרון של יום.
משפחת סאלם, משפחתה של רות כהן, הגיעה לתל אביב מעדן ב-1924. רות נולדה וגדלה בכרם התימנים, ואסתר זוכרת, כילדה, ביקורים בשכונה אצל קרובים וחברים. העבודות הקטנות של רות מורכבות, צפופות ואינטנסיביות כרקמה תימנית או בגדי כלה מסורתיים. מעניין לחשוב עליהם בהקשר של העבודות של עפיה זכריה (שהלכה לעולמה ב-2002), האמנית ילידת תימן שהפכה דירת שיכון בשלומי למיצב אמנות תלוי אתר. ההבדלים אמנם גדולים אך הזיקה האסתטית ניכרת.
דני כהן הוא בן הקהילה היהודית הכורדית דוברת הארמית (נאש דידן). לבקשתה של אסתר כתב את המילים הזכורות לו בארמית לפי סדר האלף-בית. אסתר ציירה כל אות ומתחתיה כתבה את שם האות, מילה בארמית ואת תרגומה לעברית. דגם האותיות שיצרה הוא מחווה לאלף-בית שצייר זאב רבן בספר לימוד לקריאת עברית לילדים (עם חרוזים של לוין קיפניס) שראה אור בברלין ב 1923*. האותיות של רבן בהירות צבעוניות, ורוויות מסרים ממלכתיים (מ' היא מנורה; מ' סופית מאזניים – מאזני צדק, וכן הלאה). אסתר כהן יוצרת בתבנית בהשראת רבן עבודות דחוסות, אקספרסיביות, שסערות מעבר ועקירה, תשוקה, מאבק ותקווה ניכרות בהן. באות ד׳ המילה שזכר דני כהן היא "דרגושתא" שפירושה עריסה; ובאות נ׳ המילה היא "נוּרא" שפירושה אור/אש. העריסה מצוירת ריקה, דחוסה במשטח האות הקטן ומתלווה לה תחושת סכנה; באות נ' השלהבות נראות כנרות זיכרון. כל אות מספרת את גלגול העברית העתיקה לארמית הנשכחת, שהיא, בתורה, נוכחת בזיכרון העברית העכשווית. התרגום יוצר מעין דיסוננס, כי המילה בעברית בדרך כלל לא מתחילה באות המצוירת. המעגל אפוא, לא שלם, והניתוק בין סימנים ותכנים אינו נותן מנוח. לצד כל ציור אות – עבודה של רות כהן, כמו טקסט נוסף שהקריאה בו אינה בבחינת קריאת פשט אלא רמז, קריאה אלגורית של הצורות והצבעים.
בספיח, הסיפור האוטוביוגרפי, מתאר ביאליק את זיכרון לימוד הקריאה שלו כילד כמפגש בין האות כסימן מוסכם לאות כצורה, לאות כמפתח לזרם אסוציאטיבי:
...הראה לי הסגן צורת א ואמר: “רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים? …”
“אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים …”
“הרי זו אל”ף", מעיד הסגן.
“הרי זו אל”ף", שונה אני אחריו.
“מה זאת?” שואל שוב הסגן.
“אסל וּשני דליים”, אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו.
“לא, אמור: אל”ף!" חוזר הסגן ואומר, “זכור: אל”ף, אל“ף”.
“אל”ף, אל“ף …”
וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף מלבי וּבמקומה באה מַארוּסיָא, זו השִקצה שואבת המים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות וּבאסל והדלָיַיִם שעל כּתֵפָהּ. והִנֵּה גם הבּאֵר עם השוקת בּצִדָּהּ וּבני האַוָּזים שבשלולית הסמוכה וגנו של ר' אלתר קוּקוּ …
“מה זאת?”, שואלני הסגן ממחרת וּמראה על האל"ף.
“אוי, מארוסיא! …” שָׂמֵחַ אני על המציאה.
(חיים נחמן ביאליק, ספיח, פרק 3)
תכשיטים, קמעות וכלי קודש של יהדות תימן מצוירים בעבודות של אסתר כהן בעט כדורי ובדיו. מאפיינת אותן אווריריות, תיאוריות, בדרך כלל מונוכרומטיות, היפוך כמעט מושלם לעבודות אמה. אסתר כהן רושמת-חוקרת וביצירותיה מסמנת את נקודת המפגש בין הסימלי, המאגי, האמוני והיומיומי. תכשיטים לטקסי מעבר וקמעות לצד הצמחים שהיוו השראה לצורות הקישוטיות, כהנכחה של תנועת מטוטלת בין טבע וייצוג ורמיזה לכך שמסתתר באמנות הפוטנציאל להתפרק, לשוב למה שסימנה וריסנה ועידנה לכדי צורה.
הרישומים של רות כהן, לצד הציורים והאותיות של אסתר הופכים למעין מקהלה הממשיכה לספר נרטיב, ולספור את הזמן במכלול המהווה את "וחציים חלומות". המכלול מאתגר סטראוטיפים שדבקו בתפיסה של אסתטיקה מזרחית בכלל ותימנית בפרט. רות ביצירה אבסטרקטית ואסתר בעבודה שנעה בין פיגורציה מדויקת להכלאות סוראליסטיות של אובייקט וצומח, ממוססות את הדיכוטומיות מזרח/מערב. העבודות מתייחסות לאמנות בעבר ובהווה מחלקים נרחבים בעולם. היצירה המשותפת יוצרת גשר בין דורי ופורעת קונבנציות של מרד ומחיקה לטובת אופציה חדשה שבוחנת מרחב פיזי ורעיוני חדש.
לשֵמע אֹזן שמעתי, שגדֵלים בחורשה גם לוזים ואגסי כל-נדרי. ויש מעידים, שמצאו שם גם תפוחי ארץ-ישראל. המאמין יאמין. אני לא זכיתי לפי-שעה לראותם במו עיני. בשעת הכושר כדאי להפליג ביער ולהכנס בּעָביוֹ. ראוּי לְבָדְקוֹ. מי יודע את המוכן לי שם? רבות מחשבות בלבי על היער. (חיים נחמן ביאליק, ספיח, פרק 12)
בספיח – הכתיבה נעה בין פרוזה לשירה, ממואר ומסה. עבודות האם והבת כהן, ומילות האב נוצרות ממציאות וזיכרון, מותירות מקום ל "...וחציים חלומות...".
אוצרת התערוכה - ד"ר סמדר שפי
*זאב רבן (1890-1970) הוא מעצב אריחי הקרמיקה היפיפיים שבחדר ההסבה בבית ביאליק: העמודים, שעל האחד שנים עשר השבטים ועל השני שנים עשר חודשי השנה, וכן האח. הם בוצעו על ידי המחלקה לקרמיקה ב"בצלאל" (בראשות יעקב אייזנברג). רבן גם אייר בצבעי-מים את האגדות "שלמה ואשמדאי" ו"אגדת שלושה וארבעה" שחיבר ביאליק.
