עם שמש

אחד הדברים שקבלתי בירושה מסבתא שלי הוא מהדורה חגיגית של שירי חיים נחמן ביאליק. יום אחד כשעלעלתי בה צד את עיני סימון שסבתא השאירה על אחד הדפים, בעפרון רועד סמנה סבתא מתחת לאחד השירים את שנת חיבורו 1903, השיר נקרא ׳עם שמש׳. 

השיר אכן נכתב ב-1903 (ה'תרס''ג לפי השנה העברית), אבל מדוע התאריך הזה היה חשוב לסבתא כל כך? ומדוע היא טרחה לסמן דווקא את השיר הזה מכל השירים בספר? 

מקריאה ראשונה של השיר נכונה לי אכזבה מסוימת, לא מדובר באחד מהשירים הגדולים של ביאליק. זהו שיר מעט דקלרטיבי, מלא פתוס, רצוף משפטי מחץ וסימני קריאה. אז מדוע סמנה סבתא את השיר, ומה היא מצאה בו, האם היא אהבה אותו במיוחד? התחבטתי בעניין, עד שנחה עיני על פרט אחד ששינה את כל קריאת השיר, השיר נכתב ב- קישנב.

השנה 1903 היתה שנה לא קלה ליהדות מזרח אירופה, הפוגרום שהתרחש בקישנב ב-19/20 באפריל הכה גלים והחריד את היישוב היהודי, לא רק באכזריותו הנוראה, אלא גם בהעלמת העין של השלטונות, ביאליק וחבורתו באודסה נרעשו לשמע הידיעות המחרידות.

הוחלט על הקמת ועדה הסטורית בראשתו של ההסטוריון שמעון דובנוב ואחד העם, ובהכוונתה יצאה משלחת לקישנב לחקור ולתעד את הפרעות, וביאליק כאמור היה חבר במשלחת. תפקידו היה לאסוף את העדויות ולאחר מכן לעבד את החומר שיאסף לספר מיוחד. 

חצר בית משפחת חצקלביץ בקישינב לאחר הפוגרום. צילם: חיים נחמן ביאליק. באדיבות ארכיון בית ביאליק.

עוד טרם צאתו לקישנב, וכתגובה ראשונית לפרעות, ניסח ביאליק את אחד משיריו הנוקבים ביותר ׳על השחיטה׳, התובע תשובות מהאל על מעשי הרצח. לאחר מכן, נסע לקישנב ושהה בה חמישה שבועות מסוף מאי עד סוף יוני בערך. הוא גבה עדויות, צילם ואסף חומרים, אבל את הדוח על הטבח הוא לא יפרסם לעולם, תחת זאת, הוא חיבר לאחר חודשים רבים של עבודה עם החומרים, את הפואמה המטלטלת שלו בעיר ההריגה, אולי מהשירים הבודדים בעולם שהשפיעו במשהו על מהלך ההסטוריה. בעקבות הפואמה קם גל של קבוצות הגנה עצמית ברחבי היישוב היהודי, טרומפלדור ובן גוריון הושפעו עמוקות מהשיר והוא עודד אותם לפעול.

אבל בין שני שירי הזעם הנוראים הללו, כשביאליק עודנו נמצא בקישנב, משוחח עם השורדים ורואה את מימדי הזוועה מקרוב, דווקא אז, הוא מפרסם את אחד משיריו האופטימיים, מחייבי החיים ומלאי האור ביותר  - עם שמש.

עִם-שֶׁמֶשׁ הַשְׁכִּימוּ לֶהָרִים – וּמְצָאתֶם

הַזָּהָב הַטּוֹב וְהַכָּתֶם.

וִהְיִיתֶם רִאשׁוֹנִים לְאוֹר שֶׁמֶשׁ, וּשְׁאָבוֹ

אִישׁ אִישׁ מְלֹא נִשְׁמָתוֹ וּלְבָבוֹ.

ביאליק קורא לנו לצאת לשמש שהאור שלה הוא בבחינת אוצר ולהיטהר באמצעותו. השמש מתוארת כמו מים מרווים מחלימים ומרפאים. זאת איננה עדיין השמש של עיר ההרגה ש׳תשחת זהרה ארצה׳, השמש ש׳זרחה השיטה פרחה והשוחט שחט׳׳, לא, פה השמש היא כולה טוהר וזוך, ואם נשכיל לפתוח את לבנו אליה היא תשנה אותנו:

  

וְאִם כְּבֵדִים בְּחוֹבוֹת יְצָאתֶם, וַעֲנִיִּים –

וְשַׁבְתֶּם עֲשִׁירִים וּנְקִיִּים.

ומי שתיגע בו בשורת האורה הגדולה הזאת, יוכל להאיר גם על סביבתו וחבריו:

וְאִישׁ אֶל-בֵּית אָבִיו וְאִישׁ אֶל-בֵּית אֶחָיו

תָּבִיאוּ נָא בְּשׂוֹרַת הַמֶּרְחָב.

וִיצָאתֶם וּזְרַעְתֶּם מִסָּבִיב אֶת-אוֹרְכֶם –

וְנָגַהּ עַל-רֹאשׁ כָּל-בְּנֵי דוֹרְכֶם;

אותם המרתפים האפלים שביאליק סייר בהם, ותיאר אותם בעיר ההרגה ״וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים, מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים״, פה האור יצליח להגיע גם אליהם:

וְיָרַד וּמָצָא בַּמַּרְתֵּף הָאָפֵל

אֲחִיכֶם הַדָּךְ וְהַשָּׁפֵל,

וְרָעַד עַל-לִבּוֹ הָאוֹר וְהִתְרַפֵּק,

וְחֶרֶשׁ עַל-לִבּוֹ יִתְדַּפֵּק:

"קוּם, אָחִי, הִתְפַּלֵּל – יֵשׁ מָקוֹם לִתְפִלָּה,

יֵשׁ מָקוֹם לְתִקְוָה – הוֹחִילָה!"

וְקָם וְהִתְנַעֵר אֲחִיכֶם בֶּן-אָמֶשׁ –

וְצָמֵא לַשֶּׁמֶשׁ, לַשָּׁמֶשׁ!

ואז שואל אותנו ביאליק, מה יקרה, אם לא נצליח להיפתח לאור הזה ולהאמין בו, מה יקרה אם נחפש את האור לשווא? 

וְאִם-תֹּהוּ בִקַּשְׁתֶּם אוֹר-שֶׁמֶשׁ לָעָיִן –

והוא ממהר לענות:

צְאוּ וּבְרָאוּהוּ מֵאָיִן!

כמו באיזה אקט חסידי של מחיאת כפיים, באיזו התנגדות דון קישוטית לנסיבות החיים הקשות, בתחתית האופל, ביאליק דורש מאתנו, חצבו בעצמכם בלבבכם, ומצאו כוחות חיים שאולי לא ידעתם שהם ישנם:

חִצְבוּהוּ מִסֶּלַע, מִצּוּרִים נַקְּרוּהוּ,

מִפִּנּוֹת לְבַבְכֶם מִשְׁכוּהוּ!

וברגע שתצליחו לדלות מעצמכם את האור, הוא כבר לא יוכל לכבות:

וְחַי אֵל הָאוֹר, כִּי-כַאֲשֶׁר יֵחָשֵׂף

כֵּן יִפְרֹץ וְלָעַד לֹא-יֵאָסֵף;

וכל מה שנותר לנו הוא להמשיך לעמול לקוות לטוב (במלים שמהדהדות את דבריה של סוניה בסוף המחזה הדוד וניה של צ׳כוב):

וְדוֹרוֹת לַדּוֹרוֹת יַנְחִילוּ וִיצַוּוּ:

חֲיוּ, עִבְדוּ הַרְבֵּה וְקַוּוּ!

והוא מסיים את השיר בקריאה נרגשת:

תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל-רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שָׁמֶשׁ!

זהו בעצם השיר האחרון במסגרת שירי האור שחיבר ביאליק, כמו מעין זהר אחרון של יום לפני שהעלטה יורדת. אך מהו אור השמש המתואר בשיר?

האם מדובר באור הציונות, שהחל לזרוח, כותרת המשנה של השיר בגרסתו הראשונה היתה: ״לכבוד הקונגרס השישי של הציונים״, האם העובדה שבאותו ביקור התוודע ביאליק לציירת אירה יאן וניצת סיפור האהבה בינהם תרמה לאופטימיות שלו, יתכן מאוד, אבל נראה שמדובר כאן בעניין יסודי ועמוק יותר של יכולת של מציאת כוחות חיים, כתגובת החי דווקא לנוכח המוות הסובב אותו, לחיות לקוות, לייחל לשמש ולפעול להביאה.

אז אני כנראה כבר לעולם לא אדע מדוע ציינה סבתא את השיר, אבל אולי כעת, נוכח האסון הכבד שפקד אותנו, נוכל ללמוד איזה פרק נוסף מהמשורר הלאומי שלנו. כה מרבים לצטט בעת האחרונה מ׳על השחיטה׳ ומ׳בעיר ההרגה׳, אבל דווקא לנוכח הזוועות, כדאי שנעיף מבט ב׳עם שמש׳, ובעלטה שסובבת אותנו, ננסה למצא את כוחות החיים את האור והטוב שקיימים עדיין.

עם שמש / חיים נחמן ביאליק

עִם-שֶׁמֶשׁ הַשְׁכִּימוּ לֶהָרִים – וּמְצָאתֶם

הַזָּהָב הַטּוֹב וְהַכָּתֶם.

וִהְיִיתֶם רִאשׁוֹנִים לְאוֹר שֶׁמֶשׁ, וּשְׁאָבוֹ

אִישׁ אִישׁ מְלֹא נִשְׁמָתוֹ וּלְבָבוֹ.

וִיקַר בֹּקֶר-אֵל, בְּעוֹדוֹ חָדָשׁ וְרָטֹב,

יַעֲבָרְכֶם-נָא עָבֹר וְשָׁטֹף,

וְכָל-נוֹשָׁן וּבָלֶה בִלְבַבְכֶם – יִתְחַדָּשׁ!

וְכָל-פִּגּוּל וּפְסוּל בּוֹ – יִתְקַדָּשׁ!

וּצְפַנְתֶּם וּשְׁמַרְתֶּם זֶה אוֹצַר זְהַבְכֶם,

וְהָיָה לְכַלְכֵּל בּוֹ לְבַבְכֶם.

וְאִם כְּבֵדִים בְּחוֹבוֹת יְצָאתֶם, וַעֲנִיִּים –

וְשַׁבְתֶּם עֲשִׁירִים וּנְקִיִּים.

הוֹ, נְמַקֵּי הַחֹשֶׁךְ וּרְקֵבֵי הָאָמֶשׁ,

הִתְפַּלְּלוּ לַשֶּׁמֶשׁ, לַשָּׁמֶשׁ!

וּרְטֻבֵּי טַל-אוֹרוֹת, לַאֲחֵיכֶם תָּשׁוּבוּ,

וְרָטְבוּ מִכֶּם וְיָנוּבוּ;

וְאִישׁ אֶל-בֵּית אָבִיו וְאִישׁ אֶל-בֵּית אֶחָיו

תָּבִיאוּ נָא בְּשׂוֹרַת הַמֶּרְחָב.

וִיצָאתֶם וּזְרַעְתֶּם מִסָּבִיב אֶת-אוֹרְכֶם –

וְנָגַהּ עַל-רֹאשׁ כָּל-בְּנֵי דוֹרְכֶם;

וְיָרַד וּמָצָא בַּמַּרְתֵּף הָאָפֵל

אֲחִיכֶם הַדָּךְ וְהַשָּׁפֵל,

וְרָעַד עַל-לִבּוֹ הָאוֹר וְהִתְרַפֵּק,

וְחֶרֶשׁ עַל-לִבּוֹ יִתְדַּפֵּק:

"קוּם, אָחִי, הִתְפַּלֵּל – יֵשׁ מָקוֹם לִתְפִלָּה,

יֵשׁ מָקוֹם לְתִקְוָה – הוֹחִילָה!"

וְקָם וְהִתְנַעֵר אֲחִיכֶם בֶּן-אָמֶשׁ –

וְצָמֵא לַשֶּׁמֶשׁ, לַשָּׁמֶשׁ!

וְאִם-תֹּהוּ בִקַּשְׁתֶּם אוֹר-שֶׁמֶשׁ לָעָיִן –

צְאוּ וּבְרָאוּהוּ מֵאָיִן!

חִצְבוּהוּ מִסֶּלַע, מִצּוּרִים נַקְּרוּהוּ,

מִפִּנּוֹת לְבַבְכֶם מִשְׁכוּהוּ!

וְחַי אֵל הָאוֹר, כִּי-כַאֲשֶׁר יֵחָשֵׂף

כֵּן יִפְרֹץ וְלָעַד לֹא-יֵאָסֵף;

וְגַם-נִדָּחֵיכֶם יָקוּמוּ וָבָאוּ

וַאֲלֵיכֶם אֶת-נַפְשָׁם יִשָּׂאוּ,

וּבְחֵיקְכֶם יַנִּיחוּ אֵת כָּל-גַּעְגּוּעֵיהֶם

הַקְּדוֹשִׁים – וּמְסָרוּם לִבְנֵיהֶם,

וְדוֹרוֹת לַדּוֹרוֹת יַנְחִילוּ וִיצַוּוּ:

חֲיוּ, עִבְדוּ הַרְבֵּה וְקַוּוּ!

הוֹ, גְּמוּלֵי מֵחֹשֶׁךְ, עַתִּיקֵי מֵאָמֶשׁ –

תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל-רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שָׁמֶשׁ!

קישינוב, כ"ד סיון, תרס"ג.

עמוס אורן, מדריך בבית ביאליק