Flowers from Normandy, Henri Fantin-Latour, 1887
כמו אצל פסלים גדולים, שחותם היצירה הייחודי שלהם קיים גם באיזה מודל קטן ולכאורה שולי, כך גם אצל המשורר הלאומי שלנו, חיים נחמן ביאליק. גם במאמר דעה נידח או בטיוטא לנאום, תמיד ניתן יהיה למצוא אצלו איזה ניסוח חד פעמי, איזו פנינה נסתרת, ומעל הכל את הקשר לנושאי היצירה הגדולים שהוא התחבט בהם והם העסיקו אותו לאורך כל חייו.
זהו הדין גם לגבי שיר הילדים הקטן - עציץ פרחים:
עציץ פרחים
מִן הַחַלּוֹן
פֶּרַח עָצִיץ
כָּל-הַיּוֹם
הַגַּנָּה יָצִיץ.
כָּל חֲבֵרָיו –
שָׁם בַּגָּן,
הוּא לְבַדּוֹ
עוֹמֵד כָּאן.
לכאורה מדובר בשיר ילדים פשוט, שני משפטים מחורזים, הניסוח הוא כמעט אנמי בהשוואה לשימוש הוירטואוזי בלשון של ביאליק ארי השפה העברית, אבל השיר התמים לכאורה הזה מכיל כמו באיזו כמוסה את כל לבטי הקיום ואת המתחים של עולם היצירה הביאליקי.
השיר מתאר פרח הנתון בעציץ ליד החלון ומשקיף ממנו החוצה אל שאר חבריו בגן. דווקא המיעוט במלים טוען כל מלה במשמעות שמהדהדת את כל עולם היצירה שלו:
מִן הַחַלּוֹן
החלון הוא אחד ממלות המפתח בשירתו של ביאליק, אינני מכיר משורר אחר שהרבה כה לעסוק בחלונות בשירתו, ואין זה לחינם - החלון שמבטא את התווך, המימד שבין חוץ לפנים, קשור קשר עמוק למתח העומד בבסיס יצירתו של ביאליק - אני - עולם, הפער בין העולם הפנימי לחיצוני. עתים ביאליק רק משקיף מהחלון (אל הציפור, עם פתיחת החלון, צפרירים, עם דמדומי החמה) ועתים, פורץ החוצה לעולם ופועל ויוצר בו (זהר, משירי החורף חלק ב׳). החלון גם מאפשר מרחב בטוח להסתכלות וההתבוננות אמנותית של ביאליק בעולם, כפי שהוא כותב בשיר זהר: ״וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי / כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם״.
השיר פותח בחלון, זהו שער הכניסה שלו, זאת המנסרה שדרכה נציץ עם הפרח לעולם. הפרח מביט מבעד למסגרת שמאפשרת לו, מחד בטחון ומבט מגבוה על העולם, אבל תמנע ממנו מלצאת החוצה, כעין חיץ מההתחלה בינו ובין העולם החיצון.
פֶּרַח עָצִיץ
הפרח כבר טבוע בחותמו בקשר של סמיכות אל העציץ. כלומר, לא פרח גן או פרח בר, פרח שנעקר ממקומו הטבעי והושם בעציץ לשם נוי. איזו אחרות שהוטבעה בו, שמעמידה בשאלה את הקשר בינו ובין שאר הפרחים חבריו ״וּמַה־לִּי וּלְגִזְעִי, וּמַה־לִּי וּלְשׂוֹכִי?״, כפי ששואל ביאליק בשיר אחר (׳צנח לו זלזל׳).
כָּל-הַיּוֹם
הַגַּנָּה יָצִיץ.
מימד הזמן נוסף לנו עכשיו, לאורך כל היום, כל עוד יש אור, עסוק הפרח בהתבוננות, ולאן הפרח מביט? לגן, הגנה, עם ה׳ המגמה, כלומר התכלית וההשתוקקות של הפרח היא היא לגן. הגן בעולמו של ביאליק הוא הקשר הבלתי אמצעי שלו אל עולם הטבע, גן עדן של ילדות בראדי הכפר הקטן שהוא נולד בו ובפרברי ז׳יטומיר שהוא נעקר מהם עם מות אביו, ואולי גם גן בית ביאליק שהוא תכנן בקפידה, ובכל מסעותיו לחו׳ל היה כותב ודואג ושואל את מניה אשתו לגביו. גם השימוש בפועל להציץ הוא מעניין, מצד אחד הקשר לצמיחה, במשמעות של הצמח המבצבץ מהאדמה, אבל בפועל זה טמונה גם המשמעות של להביט בגניבה במשהו אסור, ומדהד כאן ההרמז הקבלי מהסיפור על בן זומא ש׳הציץ ונפגע׳ הגיע לכפירה, כאילו במבט הזה טמון גם מימד של סכנה.
כָּל חֲבֵרָיו –
שָׁם בַּגָּן,
אם הבית הראשון מדבר רק על הפרח המביט אל הגן, כעת נוספת לנו אנפורמציה נוספת, הוא לא סתם הוא מביט הגנה, בגן נמצאים חבריו, ולא מקצתם - כולם, כל חבריו. המקף כמו זרוע שנשלחת ומנסה להגיע עדיהם, ומדגישה את ההפרדה בינו לבינם.
הוּא לְבַדּוֹ
עוֹמֵד כָּאן.
לעומת ההמון המטושטש של החברים, ניצב הפרח לבדו, בבדידות - הכינוי החבור מדגיש את היחסים רק עם עצמו. השימוש בפועל ׳לעמוד׳ מדגיש את הסטטויות שלו, רק עומד ומציץ. איזו סטגנציה לעומת התנועה כביכול של החברים בגן. התנועה לעומת הקיפאון מודגשת יפה באיורה של בתיה קולטון לשיר, המציגה את החברים הרוקדים לעומת פרח העציץ היושב. הסיום ב׳כאן׳ מדגיש את הפער בין המציאות לחלום, כאן לעומת שם. כמו הפער בין איי הזהב המבטיחים לבין מציאות החיים הגהנומית בשיר ׳עם דמדומי החמה׳.
איורה של בתיה קולטון לשיר ׳עציץ פרחים׳, בספר "שרשרת הזהב"
אם כן, גם בשיר ילדים פשוט לכאורה, המדבר על פרח המביט בחבריו הפרחים בגינה, באים לידי ביטוי התכנים שבהם התעסק ביאליק גם בשיריו ׳הרציניים׳: חוויה של בדידות, של עקירה משורשים, כמיהה לחברה וחוסר היכולת להגיע אליה, זרות לעומת היתר, כפי שהם מופיעים למשל בשירים: לבדי, צנח לו זלזל, עם דמדומי החמה, הכניסיני תחת כנפך ועוד.
ואכן, בכל הקריאות והפרשנויות של השיר מוצג הפרח כסובל ומסכן בשל הריחוק מחבריו, כך גם ב׳פרשנות׳ של הצייר נחום גוטמן, שציוריו ליוו את מהדורת השירים והפזמונות לילדים שיצאה לאור ב-1933 :
איור לשיר ׳עציץ פרחים׳ מאת נחום גוטמן, מתוך שירים ופזמונות לילדים, חיים נחמן ביאליק
גוטמן מצייר את הפרח מזיל דמעות כשהוא מביט בחבריו העולצים בגן מבעד לחלון. אך גוטמן איננו היחיד, כמוהו כולנו, בקריאה של השיר, לבנו נכמר על הפרח הניצב לבדו רחוק מחבריו, ועל הדעת עולה גם חווית הבדידות המודרנית שלנו, כמי שמסתכלים בכמיהה בחלונות/מסכי המדיה החברתית על חברינו החווים חיים נהדרים וטובים ומאיתנו ואנחנו משתוקקים אליהם, חרדת ההחמצה (פומו) שאי שם לא רחוק מאתנו מתקיימים החיים האמיתים ואנחנו כאן…
אבל, האם באמת זוהי הפרשנות היחידה, האם באמת הפרח עצוב ומסכן כפי שהוא מתואר תמיד? אם נקרא מקרוב שוב את השיר, נראה כי ביאליק נמנע בכוונה מכל שימוש בשם תואר שיסייע לנו להעיד ולשפוט את מצבו של הפרח, האם הפרח סובל, כועס או עצוב? איננו יודעים דבר וכל מה שנותר לנו הוא להקיש על מצבו של הפרח מתיאור המצב והפעולה בלבד. ומניין לנו שהפרח עגום ועצוב? ואולי טוב לפרח לבדו כשהוא מתבונן מן הצד בדברים? אולי דווקא ההימצאות במרחק מסוים מהיתר נותנת לו מבט אמנותי, ׳אחר׳ על הדברים, שלא היה מתאפשר בלעדיו? בשיר ילדים אחר כתבה מרים ילן שטקליס ״ לָמָּה לְגָרֵשׁ הַחֹשֶׁךְ? / וַהֲרֵי הוּא יֶלֶד טוֹב!״, אולי גם תחושת הבדידות איננה כה רעה לפעמים, ואנחנו צריכים להתיידד גם איתה?
עמוס אורן, מדריך בבית ביאליק
