גילוי וכיסוי

דימוי: עדי עוז-ארי

שנים אחדות שהרגישויות החזותיות והרעיוניות בעבודות של איציק בדש, ניצן מינץ, עדי עוז-ארי, יערה צח ודפנה שלום, ובעיקר ההצטלבות ביניהן, מעניינות אותי. לכאורה המכנה המשותף בין האמנים מצומצם. אף שתהליך גיבוש השפה, הזיקוק שלה, מתרחש בגופי העבודה שלהם במקביל יש מדי פעם צמתים מרתקים.

המפגש שלי עם  המסה גילוי וכיסוי בלשון אותה כתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1915 נעשה במסגרת ההתבוננותי בגישה של ביאליק לאמנות חזותית. זיקת המשורר הלאומי לעולם החזותי עומדת במרכז סדרת התערוכות/הפרויקטים שהחלה לפני שנה בבית ביאליק וכותרת העל שלה היא "לְהַבִּיט נִכְחוֹ". ציטוט לקוח מ"מגלת האש" שכתב ביאליק  ב  1904-1905*

ב"גילוי וכיסוי בלשון" ביאליק עסק בשוני שבין שפת הפרוזה לשירה, אך בעיקר בהוויה ובמוגבלות של השפה לבטא גווני רגש, באופן בו הניסיון לתאר נועד לכישלון. הטענה הרדיקלית שלו, בוודאי בהקשר אמנות היא שהכיסוי היא כמעין הגנה, חציצה בלשונו, מהכאוס. ביאליק מדבר במאמר על  "פחדו הגדול של האדם [...] מפני התוהו האיום שלפניו", פחד מלא מודע ומכאוס שאמנות, שהיא במהותה דרך להסדיר ולהביט בעולם, היא חציצה אך גם גילוי שלו, דרך להתמודד. ביאליק מודע (באופן כאוב למשורר שכליו הן המילים) לקוצר היד של דרכי הבעה לשוניות:

"מלבד זה...לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק...הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם עליתַ התהום עצמו.."

המבט בעבודות בתערוכה הוא אפוא כפול – ביצירות ובאופני הבעה.

דפנה שלום, איציק בדש וניצן מינץ משתמשים באותיות ובמילים כחומר מרכזי בתוך היצירה החזותית; עדי עוז ארי ויערה צח עוסקות בתחביר חזותי ללא מילים. מרבית העבודות בתערוכה לא נעשו במיוחד בעבורה, הן נעשו במהלך העשור האחרון ומוצגות כעת בהקשר משותף  כלומר שנושא התערוכה צמח מתוך האמנות והרהוריו של ביאליק מנסחים התלבטויות שמלוות יצירה באשר היא.

במהלך העבודה עם האמנים התחוורו נקודות השקה מפתיעות בין יצירתם לבין ההתחבטויות של ביאליק, למרות שהזיקה לביאליק כדמות בתחום האמנות החזותית אינה מובנית מאליה.

רק אחרי הפניה לעדי עוז - ארי להשתתף בתערוכה, התברר ש"גילוי וכיסוי בלשון" מצוטט בהצהרת האמן שלה אותה ניסחה בשנה שעברה, הראשונה ללימודיה לתואר השני בבצלאל.

קשרים נוספים במעגל הרגישויות המשותפות הייתה הבחירה של איציק בדש לקרוא לעבודתו שנעשתה לפני שנה בשם "מראות שתייה" הלקוח מסיפורו של ביאליק "ספיח" כאשר הוא משתמש בציטוטים משירתה של חביבה פדיה. בעבודה של בדש, בפחי השמן הריקים המרכיבים אותה, יש את פוטנציאל הצליל, את הכמעט קול וגם את ההתייחסות למה שהיה, ואולי עודנו, מזוהה עם תרבויות שוליים או תרבויות לא מערביות.

ביצירתה של ניצן מינץ מילים נעות על הציר בין המילולי, החזותי ובעבודה החדשה "אספקלריה" שנעשתה לרגל התערוכה בבית ביאליק, גם  התנועתי. "אספקלריה" עוסקת בהתמוססות/פרוק של דמות במראה והשיר נכתב כך שהצופים הולכים  הלך ושוב לאורכו של הקיר החיצוני של בית ביאליק. חומת הבית של ביאליק, המשורר והסופר, העורך והמהדיר הפכה לקיר של מילים.

יערה צח יוצרת חיבורים של חפצים שכמו המהלכים בין אסתטיקה שמרנית לחתירה תחתיה. כך למשל צלחת חרסינה בקומות, כזו המתאימה לתה מינחה נינוח העומדת מאוזנת על מגירה פתוחה כמו זיכרון שיצא ממגירה והתגבש לחפץ. ספר- מסכה ורוד מוצב בספרייתו של ביאליק, קלסתר רפאים בין ספרים  וצבעו הורוד הוא הבטחה שספק אם תתממש, אך יש לה מקום בדמיון.

ב"שירת הים", סרט הוידאו של דפנה שלום מושרת שירת הים בהברה עדנית (של יוצאי עדן, תימן) ונקראת בכתב ברייל. הסרט  נוגע באמונה, המחוז שהוא מעבר למה שניתן לתאר במילים ועוסק גם בשאלת השפה. כתב הברייל הוא דרך תרגום משפת הרואים לשפת העיוורים אך יש בו גם מערך חושי שונה שנפתחים בו שבילים אחרים להבנת העולם והכרתו.  

העבודות המוצבות ברחבי הבית מובילות לקריאה מחודשת, נוספת של הבית, ומטעינות אותו בחלומות ובמאווי האמנים.

* וַיַּרְא אֶת-הַשָּׁמַיִם וְהִנֵּה הֵם נָכְרִים לוֹ, וְאֶל-אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה הִיא זָרָה – וַיְלַמֵּד אֶת-עֵינָיו לְהַבִּיט נִכְחוֹ, אֶל-אַפְסֵי עוֹלָם)

אוצרת התערוכה -  ד"ר סמדר שפי