קִיקָלוֹן

צילום: תום פורת

את שם התערוכה צריך להגות. לחוש, כמעט לטעום, את הכאב והשיברון העולה ממנו.

                                                ***

תומר ספיר יצר מיצב הסובב סביב המילה "קיקלון". המילה מופיעה בכתבי ביאליק פעמיים בלבד: בשיר "אבי" ובשיר "על סף בית המדרש". כך החייה מילה המופיעה במקורות בספר הנביא חבקוק, ("תִסוב עָלֶיךָ כּוס ימין ה' וקיקָלון על כּבודֶךָ "פרק ב, 16). המיצב מתייחס למילה כפי שהיא מופיעה ב"אבי", שיר ממחזור שירי "יתמות" של ביאליק, המגולל את חיי אביו שמת כשהיה בן שש, כפי שנתפסו בעיניו. האב שהיה בעלים של בית מרזח (מקצוע  אליו נדחקו יהודים מחוסר הזדמנויות תעסוקה אחרות) מתואר כמי שסבל מהסביבה הגסה בה עבד ונפשו יצאה לטוהר החיים הרוחניים. חייו במרחב הציבורי היו שונים בתכלית מחייו במרחב הביתי.

יוֹם יוֹם – עֲלוֹת לְגַרְדֹּם, יוֹם יוֹם – הֻשְׁלֵךְ לְגֹב אֲרָיוֹת.

וּבְשׁוּבוֹ  לְעֶת-עֶרֶב הַחֶדְרָה כֻּלּוֹ שׁוֹתֵת קִיקָלוֹן,

נִתְעָב וְנֶאֱלָח עַל נַפְשׁוֹ, כְּמָשׁוּי מִמְּצוּלַת סֶחִי,

שִׁוַּע לִבִּי לֶעֱנוּתוֹ, אֵלֶם יְגוֹנוֹ הִכְרִיעָנִי.

הקיקלון, מילה שהיא צרוף של "קיא" ו"קלון", שמהדהד בה גם "כיליון" מקבלת בשיר הקשר של חומר אורגני, "שותת קיקלון" כמו שותת דם, הסחי והמיאוס כחומר פיזי.

                                            ***

כבר מעל עשור שתומר ספיר מתאפיין כאמן חוקר המתבונן במתודות מדעיות של קטלוג, השוואה ושימור ויוצר גוף עבודות בו פנטזיה ומציאות מתחככות ומאפשרות, תוך הרחקת עדות, לגעת בצפונות  הנפש. ב ״מחקר לקראת האינדקס הקריפטו־טקסידרמי המלא״, הציע קטלוג, בלתי אפשרי של בעלי חיים שאינם נמצאים באינדקס הזואולוגי הרשמי  וב״אם החיטה״ (אצרה טלי תמיר במוזיאון פתח תקוה), פיתח, בדיאלוג עם המחלקה לחקר הצמח במכון ויצמן, אופציות חדשות, דמיוניות לחיטה. במסגרת "אמנות בקומה השנייה בבית ביאליק"  פרויקט אמנותי-מחקרי, העמיק ספיר בגוף העבודה של ביאליק וחקר בארכיון בעזרת שמואל אבנרי, מנהל הארכיב ומומחה ליצירת ביאליק.

במיצב ספיר מתדיין עם המילה "קיקלון", ונוגע במורכבות של יחסי טקסט – דימוי בכללם. הדימוי אינו איור לטקסט, אינו ממחיש אותו ואינו מתרגם אותו אך הוא מתייחס אליו, מקביל לו, לעיתים צומח מתוכו. מחד ספיר נצמד למקור הביאליקאי – אחת העבודות היא הגדלה של המילה בכתב ידו של ביאליק, ומאידך הוא מפקיע את "קיקלון" מההקשר ספציפי, מחבר אותה לרבדי אסוציאציות היסטוריות שונות ונוגע באינטנסיביות, במעיין הייאוש והזעם שהיא מביעה.

במרכז החלל הקטן, הרבוע, תלוי אובייקט א-מורפי העשוי שכבות נייר, מלט, מלח, גבס ופיגמנטים בצבע אדום זוהר וירוק מטאלי. אפשר לחשוב על עור שהופשט, או גווייה של חיה, במיוחד על הציור "שור שחוט" של רמברנדט מ-1655 (וציור המחווה של חיים סוטין לעבודה זו מ-1925). התחושה של חיים שנעלמו, של אובדן, נמצאת במרכז החלל כמו גוש בגרון הצופים.

העיסוק בגוף, בסופיותו וחולשתו, פותח את תיאורו של ביאליק את אביו:

נִגְלָה עָלַי רֹאשׁ אָבִי,  גֻּלְגֹּלֶת קָדוֹשׁ מְעֻנֶּה,

כַּעֲרוּפָה מֵעַל כְּתֵפֶיהָ צָפָה בְעַנְנֵי עָשָׁן,

פָּנִים דָּוִים מִצַּעַר וְעֵינַיִם זֹלְגוֹת דָּם;

להתבוננות הבלתי מייפה, למודעות המלאה לשבריריות הקיום, יש הד במה שנראה כשרידי שלד, שבונה ספיר, על מראה המונחת על גבי שידה בצד החדר. התחושה הסטרילית שיוצרת המראה, הופכת את האובייקטים למרוחקים, אבל בתוכה - גם אנו הצופים הרכונים מעל האובייקטים - משתקפים והופכים לנוכחים בסביבה מורבידית.

לעומת האמורפיות של האובייקט הפיסולי, מציג ספיר את המילה בכתב היד של ביאליק כתובה על רקע כחול שמימי המתקבלת כעין הולוגרמה. השימוש בכתב היד, מתקשר לשימוש במונח באמנות חזותית, תחום שרבות מדובר בו, בהשאלה, על "כתב היד של האמן". כאן משתמש ספיר קונקרטית בכתב היד של ביאליק ומטפורית מצטרף למסע בחוויה הטראומטית שמעבירה המילה "קיקלון". אפשר לחשוב על כך גם כשכפול, או מחווה לפעולה הספרותית של ביאליק: ביאליק החייה מילה נשכחת וספיר מעיר אותה לחיים, מנכיח אותה במרחב ההווה. באותן צבעים  עשוי גם דימוי נוסף של כיסא שבור באנדרלמוסיית חפצים -תמצות של קריסה.

האות קוף, בקליגרפיה מיוחדת לביאליק, מבודדת, זוהרת באדום חתוכה בשכבת פרספקס שחורה בוהקת. הפרספקס מוצמד לחלון והאות הטעונה - הנקראת כאות קין - תזהר בדומה לחלונות צבעוניים בכנסיות, ותחדיר אור שמהדהדות בו מיתולוגיות של כוח ולא סליחה. אות קין מאזכרת את הרגע המיתי בו קבלה האלימות פנים ושם. האות שהושם על קין כדי להגן עליו, הפך לסימן מובהק לקלונו, מקרה מובהק של נזילות בקריאת דימויים . בבחירת הצבעים מרמז לטוטליטריות פוליטית וכלכלית (אדום ושחור מקדמים שיווק של אין סוף מוצרים).  

המבט הישיר של ביאליק הבוגר לילדותו בה התוודע לאופן בו היבטים קוטביים של נשגב וגס משתרגים - מפוכח ועגום.

מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם,

בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד,

הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס.

ב" קיקלון " מולך הצער, וכמו הילד שהיה ביאליק - נשתומם עליו.

אוצרת התערוכה - ד"ר סמדר שפי