לצפייה בגיליון המלא - לחצו כאן
גיליון זה, המוקדש לחיים נחמן ביאליק לרגל מאה וחמישים שנותיו, המתין בסבלנות לתורו לאורך כל השנה הראשונה לפעילותנו כעורכות מאזנים. מה שלא צפינו היה שהגיליון החגיגי, הממלכתי הזה, שמוקדש למשורר הלאומי, שהיה גם מייסד "מאזנים", יתפרסם דווקא בעיצומו של אחד המשברים הלאומיים הקשים ביותר שידעה המדינה; משבר שמשפיע ישירות גם על התרבות העברית שביאליק היה הפטרון הגדול שלה, ושעצם קיומה עומד בימים קשים אלה בסימן שאלה.
לשם האופטימיות, כדאי לזכור שמשברים לאומיים – וספרותיים – היו למעשה חלק בלתי נפרד מהקריירה הספרותית הענפה של ביאליק, ואפילו שימשו פעמים רבות הכוח המניע, שמתוכו צמחו יצירותיו המשמעותיות ביותר וגם מיזמיו התרבותיים השונים. למעשה, אפילו הרגע שבו ייסד ביאליק את "מאזנים" היה רגע משברי של מרד ספרותי; רגע שבו הסופרים העבריים בראשותו של ביאליק פרשו בכעס גדול מביטאונה הקודם של אגודת הסופרים, "כתובים", כדי להקים את כתב העת החדש. הרגע הזה מתועד בדבר העורכים הראשון של מאזנים, שגרסתו המקורית מופיעה בגיליון הנוכחי, ובו העורכים, י"ד ברקוביץ' ופישל לחובר, מאשימים את קברניטי הספרות העברית שקדמו להם בכך ש"גם פה בארץ במקום חיותה הטבעית של היצירה העברית ותקוותה לעתיד פשה נגע ההתנוונות, גם פה דוחקים את עצמם להשמיע קול מעל כל גבעה נשאה לא נאמני הרגש ואניני הדעת אלא דווקא מזייפהם ומעקמיהם" ומסכמים בקריאה ש"מערכת מאזנים קוראת בזה לכל ישר ונאמן וטוב טעם מבין הסופרים העברים…לבוא לעזרתה בעבודה רבת האחריות שהטילה על עצמה: להקים מחדש בספרותנו את השלמות הפנימית שנפגעה על ידי פגעי הזמן".
אומנם דברים אלה לא נכתבו על ידי ביאליק עצמו, אבל הם ביטאו ללא ספק את רוחו הסוערת והבלתי מתפשרת, וגם את התנועה בין ניגודים; בין האישי לקולקטיבי, בין הפואטי למציאותי ובין אמונה לכפירה – שאפיינה את יצירתו.
הרוח הזו, כמו התנועה הרדיקלית בין ניגודים, מרחפת גם מעל הגיליון הנוכחי, שמשתתפים בו, בין השאר, אבנר הולצמן, חגית גרוסמן, דוד ברבי, אריאל הורוביץ, נעה הכט, אנה הרמן, אסתי הלפרין מימון, אסתר וולק, לני בלה כהן, ענת לוין, אורית נוימאיר פוטשניק, בכל סלרואי, רוני סומק, גילי סילמן אמויאל, דפנה פלדמן, תהל פרוש, יעל צבעוני, מיתר הלל קורמן, כרמית רוזן, יערה שחורי, אודי שרבני, זיוה שמיר, מרים שני ועוד רבים אחרים.
כל משתתפי הגיליון נחלו את שירם – וגם את הפרוזה והכתיבה המסאית והמחקרית שלהם – מביאליק, בין אם הדבר נעשה באופן ישיר ומוצהר ובין אם באופנים עקיפים וסמויים. יותר מכך, יצירתם עשויה ללמד משהו על צמיחה מתוך משברים, אישיים ולאומיים כאחד.
וגם אנחנו, בעבודתנו כעורכות, ניסינו לתפוס משהו מרוחו הבלתי מתפשרת, תוך מודעות למגבלותיו האנושיות של העורך הספרותי, שאת דמותו שרטט ביאליק עצמו בדרכו הבלתי אמצעית ומלאת הכנות, כפי שעולה מתוך מכתב תשובה שכתב פעם ליעקב פיכמן, ששלח לו שירים לפרסום במאזנים:
"מֵהֵחָפזי להריץ אליך את החרוזים תיכף לכתיבתם, כבקשתך, איני מסוגל להרגיש אם נשארה בהם עדיין סִרְכָה אם לא. דרכי להשהות בידי את מלאכת ידי אחרי הגמר שיעור זמן מסוים, עד כדי הסח הדעת ממנה, ואחרי כן, בקראי את דברי עצמי כמעט כאדם מן החוץ, אני מתקן את הפגימות. הפעם עברתי על מידתי, וחבל. לבי נוקפני. כמדומה, שהדבר עדיין טעון ניפוי. וה' הטוב יכפר".
שלכם,
תמר מרין, שרי שביט
עורכות מאזנים
לצפייה בגיליון המלא - לחצו כאן
