עבודת המיצב שהאמן אלי פטל יצר עבור בית ביאליק מכילה 1400 חרוזים, לא הומוגניים, מעשה ידיו, חלקם שרופים ומבליטים בצבעם השחור השרוף את שם התערוכה עד ת'. אות זו עשויה להתפרש כשארית של מילה או כסיומה. אותו הסיום יכול לבשר על תקופה שנעלמה, סיום ציביליזציה או סוף תקופה ארכיאולוגית. החרסים שהאמן מעמיד על רצפת בית ביאליק מרמזים על תקופה עתיקה זו. ההכלאה בין תרבות שנעלמה, בין ח"נ ביאליק המשורר ובין האמן יוצרים הרמוניה ויופי הגלומים במשפט של ביאליק: "כל זמן שלא הגיעה יצירה פיוטית למדרגה זו, שאין להמיר בה אפילו מילה אחת באחרת - אין השיר דומה אלא למחרוזת של חרסים צבעוניים זולים שהושחל בהם חוט אחד. פנינים נחרזות בזהירות, ולכל אחת מהן מקום מיוחד במחרוזת". אותה ההכלאה בין הדימוי של החרס ככלי כיבול לבין שרשרת הפנינים השזורה במיטבה, זוהי משמעותה של יצירת אמנות ממש, יצירה אורגנית נפלאה.
