״כל חתיכה של שברי העבר חשובה״ - ביאליק בהילולת מירון
תאריך משוער:
ל"ג בעומר תרפ"ז 1927
שנת תרפ״ז (1927) היתה שנה בלתי נשכחת עבור חסידות בויאן בארץ ישראל.
האדמור מנחם נחום פרידמן הידוע בכינוי ״האדמור מבויאן״ הגיע לביקור הסטורי בארץ הקודש והוביל את ההדלקה המסורתית של הילולת ל״ג בעומר במירון.
אל האדמור התלוו לא רק קהל חסידיו הנאמן אלא גם חלוצים, דרוזים ומוסלמים ואפילו לא אחר מאשר המשורר הלאומי שנדחק עם ההמון הנרגש במעברים הצרים של העליה להר עם ידידו הקרוב הסופר היידי שלום אש בתוך אותה ״צפיפות שאין לשער״ שלא השתנתה עד עצם היום הזה.
האירוע אף זכה לסיקור נלהב של עתון ״ההד״ המכריז בחגיגיות על בואו של ״גדול המשוררים העבריים בדור הזה״.
ככלל היה יחסו של ביאליק לתנועת החסידות אמביוולנטי ומורכב.
כילד צעיר בן שבע בלבד, נאסף ביאליק לאחר שהתייתם מאביו לביתו של סבו בז׳יטומיר שם ספג סיפורי חסידים מפי אשתו השניה של הסב שהיתה בתו החורגת של הצדיק ישראל-דוב מווילדניק, סיפורים ששימשו שנים מאוחר יותר כהשראה לשירו ״אמי זכרונה לברכה״.
גם הסב שמעולם לא הגדיר עצמו חסיד היה בפועל מבאי חצרו של רבי מרדכי מקורוסטישוב מחסידות צ׳רנוביל ויש לשער כי בביקוריו החגיגיים בבית המשפחה זכה גם חיים נחמן הקטן לפגוש את הצדיק פנים אל פנים.
אך כבר בימיו כבחור ישיבה צעיר בן שבע עשרה בישיבת וולוז׳ין שנחשבה אז כספינת הדגל של אידיאל לימוד התורה הליטאי חיבר ביאליק סאטירות אנטי חסידיות כמו: ״תענית ציבור לעצירת צדיק״ ו ״אכילת אשם״ המעמידות במרכזן את הרבי הצדיק כדמות מגוחכת ונלעגת.
בפני ידידו הסופר מרדכי עובדיהו הוא התוודה:
״את החסידות - עם כל צדדי האור שבה מבקר אני בחריפות מחמת הטפלות שנטפלה לתורתה ומשום חיי הבערות של המון החסידים שעזבו בתיהם והיו סמוכים רוב הימים על ״שולחן הרבי״.
עם זאת במסגרת תכנית הכינוס שיזם ביאליק כניסיון ליצירת קאנון ספרותי לאומי הוא מפנה לספרות החסידית מקום של כבוד בתוך מכלול קנייני הרוח של העם היהודי ומטיל את המשימה על הסופר ש״י עגנון והפילוסוף והחוקר מרטין בובר.
עגנון ובובר החלו לעמול יחד על ה״קורפוס חסידיקוס״ שהתעתד להיות מאסף מקיף של אוצרות הסיפור החסידי בהוצאת ״דביר״ אך שריפה שפרצה בשנת 1924 בביתו של עגנון בבאד הומבורג כילתה את כרך הסיפורים הראשון על הבעל שם טוב והפרוייקט המשותף שביאליק ניבא כי יהיה ״ספר לאלף שנים״ אבד בלהבות.
כשביקש ביאליק להחמיא לסגנון כתיבתו של עגנון אמר: ״עגנון החיה את סגנון החסידים. זוהי מוזאיקה. כל חתיכה של שברי העבר חשובה… כשקוראים את עגנון אפשר להגיד שאלמלא היו החסידים כותבים כשם שהיו צריכים לכתוב לפי רוחם והפילוסופיה שלהם ואש לבבם וההומור שלהם- היו כותבים כעגנון״.
