מקישינב לבארי, ממרתפים לממ״דים ומיהו אותו ילד קטן שאת נקמתו לא ברא השטן / יהודית דנון

חיילי סיירת גבעתי שחרטו על קירות בית ספר בעזה את המילים ״נקמת ילד(יהודי) קטן לא ברא השטן״ ספק אם ידעו מה מקורן או את זהות מחברן אך עוצמתן המטלטלת של המילים שנצרבו לנצח בזיכרון הקולקטיבי של הציוויליזציה היהודית הפכו למרבה הזוועה רלוונטיות מתמיד בדיוק 120 שנה לאחר שנכתבו בפרוץ מאורעות השביעי באוקטובר 2023.

״קיומנו בגלות- גבורה פאסיבית היא ואנו תאבים גבורה אקטיבית וזו אפשרית רק בארץ ישראל״. מילים אלה נשא ביאליק בנאומו בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1925 ולא שיער בנפשו כי לא בקהילות יהודיות נידחות ורדופות ולא תחת שלטון זר ועוין אלא כאן במדינת היהודים העצמאית והריבונית זו שתוליד את פרי חזונו ל״גבורה אקטיבית״ של הזן היהודי החדש המשיב מלחמה מול מבקשי רעתו יצוץ וישנה חזיון הבלהות:

"כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד: הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט."

מבארי, כפר עזה, נחל עוז ומשאר יישובי עוטף עזה באו ועלו קולות ומראות שנדמה שהגיעו משאול התחתיות של ההיסטוריה, זו שהתודעה היהודית ביקשה לשכוח ולזנוח אי שם ברחובות קישינב של שנת 1903.

רצח בדם קר של נשים תינוקות וקשישים, שריפת בתים על יושביהם, התעללויות, אונס ברוטלי, מיתות שונות ומשונות מחרידות באכזריותן, ביזה והשחתת רכוש.
ממ״דים החליפו מרתפים כמקומות מחבוא ומסתור מפני המרצחים, אנשי אדמה ועמל בארצם החופשית החליפו קהילות חסרות אונים תחת שלטון עוין אך נדמה שהקוד הבלתי נתפס של הרוע נשאר גם בחלוף הדורות מדויק להחריד, משחזר את עצמו בתיאום מושלם עם זה שקדם לו ומתפרץ באותו האופן ממש ברגעי זוועה ואימה במפגש בין חיות אדם צמאות דם ותאוות רצח.
פוגרום קישינב שזכה לכינוי ״פוגרום הפתיחה של המאה העשרים״. פרץ בשביעי של פסח ונמשך יומיים.
קדמו לו התסריט הידוע הכמעט בנאלי של מסע הכפשה והסתה בעיתוי הצפוי מראש -ערב חג הפסחא הנוצרי ובתיאום מושלם בין שיתוף פעולה גלוי של המשטרה המקומית ובתיאום מלא עם מוסדות השלטון המקומיים.
בפוגרום נרצחו ארבעים ותשעה יהודים ונפצעו כחמש מאות. ההיקף המספרי מצומצם לעומת זה שעתיד לבוא כשלושים שנה מאוחר יותר אלא שקישינב הפכה לסמל, לאבן דרך בהיסטוריית הפוגרומים משום שחשפה לא רק את מצבו החשוף וחסר האונים של העם היהודי בארצות הגולה אלא בעיקר את אובדנה של התקווה בערכים אוניברסליים של נאורות ושוויון שנדמה היה שאירופה ויהודיה צועדים יד ביד לקראת מימושם ההיסטורי.
את השיר ״עַל הַשְּׁחִיטָה״ כתב ביאליק בפרץ יצירה אימפולסיבי כמעט למשמע החדשות מסמרות השיער שהגיעו מקישינב.
פרסומו של השיר התעכב משום שנתקל בביקורת הצנזורה הרוסית שבראשה עמד מומר יהודי בשם ישראל לנדאו, חסיד חב״ד לשעבר שהסתייג מכותרת השיר המתריסה ומן המילים ״דמי מותר״ שהתפרשו כביקורת נגד האלוהות ומוסדות השלטון.
לבסוף ראה השיר אור בראשית מאי 1903 בירחון ״השילוח״ תוך שינוי שמו של השיר ל״שמיים בקשו רחמים עלי״ והמילים ״דמי מותר״ הוחלפו להנף גרזן״. עם פרסום השיר במהדורת שיריו של ביאליק ב1908 חזר השיר לטקסט האב עם מילותיו המקוריות.
״עַל הַשְּׁחִיטָה״ היכה את הקוראים העבריים בזעזוע ותדהמה. זוועות הפוגרום עוד לא נחשפו במלואם והנה מפרסם המשורר הנערץ שיר זעם מעורר חלחלה המטיח בגלוי אשמה ברורה ומיידית לא כלפי הרוצחים המתועבים ומעשיהם הנפשעים אלא כלפי הנוכחות האלוהית הנתפסת כאטומה, נטולת אמפתיה וחמלה המאפשרת את מעשי הנבלה הללו כמו מתוך חוק טבע קדמון וצפוי מראש.

ואם יש צדק-יופע מיד! דורש ביאליק מהאל אך לא זוכה לדין צדק ולא לנקמה הראויה אלא נתקל במרחב מרוקן ומתנכר המותיר אותו מופקר לגורלו בהשלמה פאסיבית שכולה עליבות ושפיפות קומה.
בעקבות הפוגרום התגבשה באודסה ועדה היסטורית ביוזמת אחד העם וההיסטוריון שמעון דובנוב ששמה לעצמה מטרה לתעד את אירועי הטבח ולעבדם לספר זיכרון . ביאליק התבקש ונעתר לעמוד בראש המשלחת שתצא לקישינב לגבות את עדויותיהם של הניצולים ולחשוף את חורבן הקהילה ומוסדותיה. יותר מארבע מאות עמודים של עדויות שהצטרפו לשש מחברות השמורות עד היום בארכיון בית ביאליק מילא ביאליק בכתב ידו המעיד יותר מכל על הלך הנפש הנסער שהיה שרוי בו כל תקופת שהותו בקישינב.
ספר הזיכרון לחללי קישינב לא ראה אור. רק לפני עשרים שנה פורסמו העדויות לראשונה בידי יעקוב גורן בספר ״עדויות נפגעי קישינב״ בהוצאת יד טבנקין והקיבוץ המאוחד. ביאליק הסתגר בבדידות ביער חותנו בגורובשצינה ועמל על כתיבת הפואמה שזכתה לשם ״בעיר ההריגה.״ הפואמה הייתה למעשה מסמך תיעודי מקפיא דם ועוכר שלוה של אירועי פוגרום קישינב והפכה לזרז להקמתן של תנועות מגן עבריות ביניהן גם תנועת ״ההגנה״ בארץ ישראל ולהכתרתו של מחברה בכתר המשורר הלאומי. פוגרום קישינב היה בין השאר הפוגרום הראשון שתועד בעדשת מצלמה. ביאליק עצמו סייר באתרי הרצח ומצלמתו הנציחה את מראות האימה: שורות ההרוגים, הפצועים הנאנקים בכאבם בבתי החולים, גווילי ספרי התורה המחוללים, הבתים והחצרות החרבים אך מעל כולם פולחת את הלב והופכת קרביים תמונתו של ילד קטן מנרצחי קישינב, בפניו המלאכיות ופיו הזעיר הפעור בזעקה חסרת קול, נישא על כפיים אוהבות שכמו מציגות מול שתיקת העולם את עוולת מותו חסר הפשר שאין עליו מחילה.

יש לשער שפניו הקטנות של הילד הקטן מקישינב עמדו מול עיניו של המשורר כשכתב את אותן מילים שהידהודן מגיע מקצה העולם ועד קצהו ועד לימים אלה ממש.

"וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן"