מגילת אסתר מיניאטורית עוצרת נשימה בפיתוחיה העדינים על נרתיקה העשוי כסף טהור התקבלה בביתו של המשורר הלאומי בתל אביב בערב ראש השנה של שנת 1928
בערב יום הכיפורים של אותה שנה הגיע בעקבותיה מכתב מאת הפרופסור בוריס ש״ץ מייסדו ומנהלו של בית הספר לאמנות ״בצלאל״ בירושלים:
״בטח אדוני לא שכח שאתה חבר ל״בצלאל״ וקיבלת את הפרס של ״בצלאל״ לחבריו, מגילת אסתר בכסף ובמזוזה וכן את הז׳ורנל שלנו ״ילקוט בצלאל״ אבל אנחנו עוד לא קיבלנו ממך את הארבע לירות דמי חבר ל״בצלאל״.
את מכתבו מסיים הפרופסור בנימה פייסנית, אולי כדי לרכך במעט את המסר התובעני העולה ממנו:
״כמו שאני לא רציתי להפריעך לכן לא הזכרתי לך עד עתה ואין פלא ששכחת״.
פרשת המגילה פרי יצירתם של אמני המחלקה לצורפות של ״בצלאל״ שחולקה לידידי המוסד בתמורה לתמיכתם הכספית להמשך קיומו והמכתב התובע את דמי החבר שטרם שולמו משקפים בקליפת אגוז את מערכת היחסים בין ביאליק לבוריס ש״ץ וחזון ״בצלאל״ שלו שהסתיים בשברון לב.
דוב ברוך(בוריס) ש״ץ נשלח בגיל חמש עשרה לישיבה בוילנה שעל כתפיו הוא נושא את תקוות משפחתו העניה שיהפוך לרב גדול.
הנער הצעיר לא מצא את יעודו בין דפי הגמרא ושולח להוריו מכתב בן חמישה עשר עמודים בהם הוא חושף בפניהם את שאיפותיו האמנותיות.
לאור סירובם המוחלט הוא מנתק עמם את הקשר שלא התחדש שוב מעולם.
ש״ץ פונה ללימודי פיסול וציור בוילנה, וורשה ופריז וזוכה במשרה יוקרתית ליסוד אקדמיה מלכותית לאמנויות בבולגריה.
פרעות קישינב שפרצו ב 1903 חידדו את תודעתו הלאומית והוא החל להתעמק בכתביהם של הוגים ציוניים בינהם מנחם אושיסקין שקרא לנוער היהודי לזנוח את חייהם הגלותיים חסרי התוחלת ולהתנדב לעבודה חקלאית בארץ ישראל.
הקריאה להתנתק מחיי הגלות שעקרו את הקיום היהודי משורשיו המקראיים הקדומים קסמה לש״ץ שתיאר את שנות ילדותו בוורנו שבליטא בביוגרפיה שראתה אור ב1925
״חגגנו את חג האסיף ולחם לא אספנו לגרננו ובכלל לא היתה אז עונת האסיף אצלנו, הקור אכלנו בסוכות הצוננות והזכרנו ביגון את הימים שבהם ישבנו בסוכות באהלים יפים מוצלים ענפי תמר״.
לאחר פגישה עם הרצל בה שיתף את חוזה המדינה בחלום שהלך והתרקם במוחו בדבר הקמת בית ספר לאמנות בארץ ישראל הופך חלומו של ש״ץ למציאות ובמרץ 1906 נחנך בירושלים ״בצלאל״ שנקרא על שמו של בצלאל בן אורי אמן כלי המשכן הנזכר בספר שמות.
חזונו של מייסדו שאף למעשה ליצירת מושבת אמנים מעין קומונה שתנהל חיי יצירה תוך קרבה לטבע ותייצר סגנון עיצובי ארץ ישראלי- מזרחי שישמש גם כמענה למצוקת הפרנסה בישוב היהודי שיושג באמצעות אמנות ומלאכת כפיים.
שנה לאחר הקמת ״בצלאל״ נפגשים ביאליק וש״ץ לראשונה בקונגרס בהאג בקיץ 1907 פגישה שהובילה להתכתבות ארוכת שנים שתחילתה בידידות חמה וקרבת נפש.
באגרת הראשונה ששולח ש״ץ לביאליק המתגורר באותן שנים באודסה הוא מפציר במשורר לעלות לארץ ישראל ולשמש במשרת מורה בגימנסיה העברית הראשונה.
הוא מוסיף ומדבר על ליבו כמה כדאי לו להגיע לארץ הקודש ו״לשאוף את אותו האויר ששאפו גיבורנו ונביאנו״ מתאר את החלוצים הצעירים השרים את שירו ״ברכת עם״ ומבטיח לו כי כאן במולדת האבות יפרצו ויעלו ממנו כוחות יצירה מחודשים.
שבע עשרה שנים מאוחר יותר עם עלותו של ביאליק לארץ הוא הופך כדברי הצייר מארק שאגל ל״נשיא הדור״ ו״למושל רוחני״ ובין שלל מוסדות התרבות בהם תמך ועודד היה גם בית הספר לאמנות ״בצלאל״ אותו ראה כבעל חשיבות לאומית עליונה וכגורם מעצב של חזון התחיה התרבותית של העם היהודי בארץ ישראל.
ביאליק מצטרף לאגודת חברי המוסד ותורמיו ובנאום שהופיע ב״דברים שבעל פה״ הדגיש:
״אין יצירה במקום שאין בו שורש ויסוד״ וכי ״יצירת התרבות העברית בארץ אבות תרים את ביתנו הלאומי למדרגה גבוהה של מרכז לאומי שישפיע מרחוק על כל חלקי האומה ותביא קשר אמיץ בינהם״.
ביתו של ביאליק שנבנה בתל אביב בתכנונו של האדריכל יוסף מינור הפך למוקד עליה לרגל כשבמרכזו חדר האורחים הכחול שמראהו עוצר הנשימה מעיד לא רק על רגישותו האסתטית המופלאה של המשורר הלאומי אלא מהוה מאז ועד היום את אחת מהתצוגות המרשימות ביותר של האמנות הבצלאלית בשיא תפארתה.
אריחי הקרמיקה הצבעוניים פרי יצירתם של הסטודנטים של המחלקה לקרמיקה של ״בצלאל״ בראשותו של יעקוב אייזנברג ובעיצובו של הצייר זאב רבן עם תמונות המרגלים הנושאים על כתפיהם את ארון הברית , שניים עשר השבטים, הכהנים וארון הברית, כרובי הדביר שהם גם סמלו של ״בצלאל״ כמו גם ״יהודה המשתחררת״ המהוה תשובה ציונית גאה למטבע הרומי של ״יהודה השבויה״ המצויירת על העמוד הנגדי.
בחדר העבודה בקומה העליונה, מול שולחן הכתיבה שלו הציב ביאליק את פסלי ״ מתתיהו״ ו״יהודית״ ששלח אליו במתנה האמן הפסל בוריס ש״ץ עצמו ובמכתב התודה שמשיב לו ביאליק הוא מציע בהומור אופייני לשדך בין השניים וממשיך: ״ומי יודע איזה דור היה יוצא משניהם״.
אך האידיליה בין השניים מתחילה להיסדק ככל שמעמיק הפער בין החזון האוטופי לבין אילוצי המציאות בעיקר זו שהכתיב הועד המנהל של המוסד בברלין.
משברים פוליטיים וכלכליים מתחילים לפקוד את ״בצלאל״ ואיום הסגירה שרבץ מעליו הלך והתחזק.
ש״ץ בנסיונותיו להציל את מצבו האנוש של ״בצלאל״ משגר לביאליק שורת מכתבים מכמירי לב בהם הוא מתאר בדם ליבו את הבור הכלכלי העצום בגינו הוא נאלץ חרף מצבו הבריאותי המדורדר לצאת למסע גיוס כספים באמריקה.
מביאליק הוא מבקש שיכתוב מאמר על חשיבותו של המוסד שיתפרסם לצד מאמרים של נבחרי ציבור שיאוגד לחוברת תעמולה שתופץ בקרב התורמים הפוטנציאליים של הקהילה היהודית- אמריקאית ומתחנן בפניו: ״תן לנו את היכולת לא לאבד את האמונה היחידה שעוד נשארה לנו! אליך עיננו תלויות״.
אך ביאליק אינו ממהר להיענות לבקשה וש״ץ חוזר ומפציר בו באגרת נוספת:
״מכולם כבר קיבלתי מאמרים, אוסישקין, קלוזנר, רופין… ורק ממך לא קיבלתי כלום. עסוק הנך בבת שירתך ושכחת את הפרוזה המרה״.
משלא נענה פונה שוב ש״ץ אל ביאליק והפעם בניסוח בוטה יותר:
״אנוכי מוחל על כבודי, לא אוכל לעשות תעמולה באמריקה אם בספר כזה יחסר שמך ובאמת, בושה שאתה לא תכתוב בזמןשכתבו אוסישקין, גברת סולד… בנטויץ, דיזינגוף… ועוד כל גדולי ישראל״.
במכתבים נוספים השמורים בארכיון בית ביאליק מוסיף ש״ץ וזועק לעזרתו, התערבותו , תמיכתו ויכולת ההשפעה של המשורר הלאומי ומבקש להיעזר בקשריו של הקרובים עם הד״ר ויצמן, הסוכנות היהודית, וועד החינוך של הקונגרס אולם ביאליק מפנה לו כתף קרה ועונה בלאקוניות:
״עליך לזכור מיעוט כוחי וקוצר ידי להושיע לך תשועה ממשית ולהוציאך באנחות ואנקות של השתתפות בצער סתם איני רוצה. בחרתי משום כן בשב ואל תעשה״.
מדוע השתמט ביאליק מהגשת סיוע למוסד שכה תמך בהקמתו ובאידיאל הלאומיהתרבותי שנשא על דגלו? האם חשש להיות משוייך לכישלון הצפוי מראש?
בשיחותיו עם הצייר חיים גליקסברג שראו אור בספרו ״ביאליק יום יום שראה אור בהוצאת ״דביר״ מצטט גליקסברג מילים קשות שאמר ביאליק על מייסדו ומנהלו של ״בצלאל״:
״הוא (ש״ץ) היה בטלן. בראש כמה מפעלים אצלנו התייצבו בטלנים. בתקופה הראשונה הם עוקרים הרים אולם אחר כך הם הורסים בידיהם את אותם המפעלים״. וממשיך: ״בעצם היה יהודי יקר מאוד אך פנטזיונר גמור״.
בוריס ש״ץ נפטר שנתיים מאוחר יותר בודד ושבור לב בעיצומו של חג הפורים בבית החולים היהודי בדנוור קולורדו.
חצי שנה עברה עד שהמוסדות בארץ גייסו את הכסף הנדרש להבאת גופתו לקבר ישראל.
הוא נטמן בירושלים בבית העלמין שבהר הזיתים.
